Chapter 6: Zohar III:186a
The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.
English not available yet
א רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא. מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא. אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא. ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. אמרה ליה אמיה: "קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן!". קריב לגבייהו. עד לא קריב - אהדר לאחורא. אמר ליה לאמיה: "לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע! והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה - בנדוי הוא כל ההוא יומא".
ב שמעו אינון ותווהו! ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו "ודאי הכי הוא! ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה". אמרו ליה: "ברי במה ידעת?". אמר להו: "בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו". תווהו. יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא.
ג ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל. אמר להו: "אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון - לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות! ומאן דבריך בידים מזוהמות - חייב מיתה!".
ד פתח ההוא ינוקא ואמר: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' (שמות ל כ). ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן חייב מיתה. מאי טעמא? בגין דידוי דבר נש יתבין ברומו של עולם! אצבעא חדא אית בידא דבר נש ואיהו אצבעא דארמא משה.
ה כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית (שמות כו כו), וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח). ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא, דלא הוה בכללא דאינון חמשה לאו הכי! אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה הוה! תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעיתא. הוא הוה בריח התיכון - עמודא דיעקב, רזא דמשה. לקבל דא חמש אצבעאן בידא דבר נש. והבריח התיכון באמצעיתא רב ועלאה מכלא - ביה קיימין שאר אחרנין.
ו ואינון חמש בריחין דאקרון 'חמש מאה שנין' דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא. ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה.
ז אי כל דא אית בהו - לית דינא למהוי בנקיו כד מברכין בהו לקב"ה?! בגין דבהו ובדוגמא דלהון מתברך שמא קדישא! ועל דא אתון דחכמיתו טובא - היך לא אשגחתון להאי ולא שמשתון לר' שמעיה חסידא?! ואיהו אמר כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא, דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן. ועל דא מים אחרונים חובה - וחובה אינון.
ח תווהו ולא יכילו למללא. אמר ר' יהודה: "ברי שמא דאבוך מאן הוא?" שתיק ינוקא רגעא חדא. קם לגביה אמיה ונשק לה. אמר לה: "אמי! על אבא שאילו לי אלין חכימין. אימא לון?". אמרה ליה אימיה: "ברי, בדקת להו?". אמר: "הא בדקית ולא אשכחית כדקא יאות". לחישא ליה אמיה ואהדר לגבייהו. אמר להו: "אתון שאלתון על אבא, והא אסתלק מעלמא. ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא - איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדישי עליונין - היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו?!
ט אבל בקדמיתא חמינא בכו, והשתא חמינא בכו! דאבא לא חמא חמרא דלא טעין אבתריה חמרא למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו - לא אימא מאן הוא אבא!" אמר רבי יהודה לר' יצחק: כדדמי לן האי ינוקא לאו בר נש הוא! אכלו וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא וחדושי אורייתא. אמרו: הב ונבריך! אמר להו: יאות אמרתון! בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה!
י פתח ואמר: אברכה את ה' בכל עת וגו' (תהלים לד ב). וכי מה חמא דוד לומר אברכה את ה'? אלא חמא דוד דבעי הזמנה ואמר אברכה. בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא - שכינתא קיימא תמן וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב"ה - שכינתא אתתקנת בהזמנה דא לגבי עילא לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא. ואי לא אזמין בר נש לברכא לקב"ה - סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה.
יא ואי תימא בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה? אלא ההוא מלה דברכה דקא מברכין עלה - איהו הזמנה! ותא חזי דהכי הוא - דהאי דמברך על פרי - ההוא פרי איהו הזמנה ומברכין עליה, ולית ליה חולקא לסטרא אחרא. וקודם דא דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא לא מברכין עליה, וכתיב לא יאכל בגין דלא יברכון על ההוא פרי ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה - יאכל ומברכין עליה, ואיהו הזמנא לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו - כלהו הזמנה לברכתא, ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.
יב ואי תימא אוף הכי לברכת זמון - כסא דברכתא הוה הזמנה?! אמאי "הב ונבריך"? אלא הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי אמר "בורא פרי הגפן" - הא הזמנה הוי, והשתא לברכת מזונא בעינן שנוי להזמנה אחרא; דהא כסא דא לקב"ה הוי ולאו למזונא. ובגין כך בעי הזמנה דפומא.
יג ואי תימא "נברך שאכלנו משלו" - דא הוא הזמנה, "ברוך שאכלנו" - דא הוא ברכה? הכי הוא ודאי! אבל "נברך" - הזמנה אחרא איהו. הזמנה דפומא דקדמיתא - איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס כיון דאנטיל - איהו הזמנה אחרא במלה ד"נברך" לגבי עלמא עלאה, דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין. ובגין כך איהו בארח סתים - דעלמא עלאה סתים איהו ולית לגביה הזמנה אלא דא כוס דברכה. אמר ר' יהודה, "זכאה חולקנא דמן יומא דעלמא עד השתא לא שמענא מלין אלין! ודאי הא אמינא דדא לאו בר נש איהו!"
יד אמר ליה: "ברא מלאכא דה' רחימא דיליה! האי דאמרת ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו' וחמשה בריחים וגו' וחמשה בריחים לירכתים ימה (שמות כו כה כז) - הא בריחים טובא איכא הכא! וידים אינון תרין!?" אמר ליה: "דא הוא דאמרין מפומיה דבר נש אשתמע מאן איהו! אבל הואיל ולא אשגחתון - אנא אימא!"
טו פתח ואמר החכם עיניו בראשו וגו' (קהלת ב יד). וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו?! דילמא בגופו או בדרועיה? דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא! אלא קרא הכי הוא ודאי! דתנן לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות. מאי טעמא? דשכינתא שריא על רישיה. וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון - בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
טז וכד עינוי תמן - לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר - דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן. ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא.
יז אתון חכימין ודאי ושכינתא שרייא על רישייכו! היך לא אשגחתון להאי דכתיב ועשית בריחים וגו' לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית (שמות כו כו) - 'האחד והשנית' אמר קרא, 'שלישית ורביעית' לא אמר קרא. דהא 'אחד ושנית' דא חשיבו דתרין סטרין. ובגין כך עביד חושבנא בתרין אלין.
יח אתו אינון ונשקוהו. בכה רבי יהודה ואמר: "ר' שמעון זכאה חולקך! זכאה דרא דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב אינון טנרין רמאין תקיפין!". אתאת אמיה, אמרה לון: "רבותי! במטו מנייכו! לא תשגחון על ברי אלא בעינא טבא". אמרו לה: "זכאה חולקך אתתא כשרה, אתתא ברירא מכל שאר נשין! דהא קב"ה בריר חולקך וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא!"
יט אמר ינוקא: אנא לא מסתפינא מעינא בישא - דבר נונא רבא ויקירא אנא! ונונא לא דחיל מעינא בישא דכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח טז). מאי לרוב? לאסגאה על עינא. ותנינן מה דגים דימא - מיא חפי עליהון ולית עינא בישא וכו'. לרוב ודאי! בקרב הארץ - בגו בני אנשא על ארעא. אמרו: "ברא מלאכא דה'! לית בנא עינא בישא ולא מסטרא דעינא בישא אתינן! וקב"ה חפי עלך בגדפוי":
כ פתח ואמר: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו' (בראשית מח טז). האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא. אי ברוח קודשא אמר ליה - רזא דחכמתא אית ביה. המלאך - קרי ליה 'מלאך' וקרי ליה שמהן אחרנין - הכא אמאי אקרי מלאך? אלא כד איהו שליחא מלעילא, וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא דכדין מברכין לה אבא ואמא להאי. אמרי לה "ברתי! זילי נטורי ביתיך! פקידי לביתיך! הכי עבידי לביתיך - זילי וזוני לון! זילי דההוא עלמא דלתתא מחכא לך! בני ביתך מחכאן מזונא מנך! הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון!" - כדין איהי מלאך.
כא ואי תימא, והא בכמה דוכתי אקרי מלאך ולא אתי למיזן עלמין? ועוד דבשמא דא לא זן עלמין אלא בשמא דה'?! הכי הוא ודאי! כד שליח מגו אבא ואמא אקרי מלאך, וכיון דשארי על דוכתיה על תרין כרובין - ה' שמיה.
כב למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא אקרי 'מלאך'. ליעקב לא אתחזי הכי אלא בדוגמא דכתיב ורחל באה - דא דיוקנא דרחל אחרא דכתיב כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה (ירמיהו לא יד). ורחל באה סתם. עם הצאן - דרגין דילה. אשר לאביה ודאי! וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא - איהי מנהגא לון ואתפקדא עלייהו.
כג והכי במשה כתיב וַיֵּרָא מלאך ה' אליו בלבת אש (שמות ג ב). ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם דלא כתיב ביה 'מלאך' אלא וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו' (בראשית יח א)!? התם באברהם אתחזי ליה אדני באל"ף דל"ת, בגין דבההוא זמנא קביל ברית, ומה דהוה אתכסי עד כען מניה - אתחזי ליה רבון ושליט. והכי אתחזי דהא כדין בההוא דרגא אתקשר ולא יתיר, ובגין כך בשמא דאדון רבון עליה.
כד אבל משה דלא הוה ביה פרודא דכתיב משה משה (שמות ג ד) דלא פסקא טעמא כמה דכתיב אברהם (בראשית כב יא) דפסקא טעמא. בגין דהשתא שלים מה דלא הוה מקדמת דנא. פרישו אית בין אברהם דהשתא לאברהם דקדמיתא. אבל משה - מיד דאתייליד - אספקלריאה דנהרא הות עמיה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד). משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובגין כך משה משה ולא אפסיק טעמא.
כה ועל דא לגבי דמשה אזעיר גרמיה דכתיב מלאך ה'. יעקב קרא ליה בשעתא דהוה סליק מעלמא מלאך. מאי טעמא? בגין דבההיא שעתא הוה ירית לה לשלטאה. משה בחייו, יעקב לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא, יעקב ברוחא. זכאה חולקא דמשה!
כו הגואל אותי מכל רע (בראשית מח טז) - דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע ולא יכיל רע לשלטאה ביה. יברך את הנערים - כדין יעקב הוה מתקן לביתיה כבר נש דאזיל לביתא חדתא ומתקן לה בתקונוי ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים - אינון דאשתמודען, אינון דאתפקדן על עלמא לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון. ויקרא בהם שמי - השתא אתקין ביתיה ואיהו אסתלק בדרגיה בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא אתדבק באתר דאצטריך ותרין דרועין בהדיה.
כז לבתר דאינון נערים מתברכן כדקא יאות - כדין וידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין ואי נפקן מגו מיא ליבשתא מיד מתין. אלין - לאו הכי! אלא אינון מן ימא רבא, וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו, מה דלית הכי לכל נונין דעלמא!
כח מה כתיב לעילא - ויברך את יוסף ויאמר (בראשית מח טו) - ולא אשכחן ליה הכא ברכאן, דהא לבתר בריך ליה דכתיב בן פורת יוסף (בראשית מט כב)? אלא כיון דבריך לאלין נערים - ליוסף בריך, דהא לא יכלי לאתברכא אלא מגו יוסף. ומגו דאיהו בטמירו ולא אתחזי לאתגלאה כתיב ויקרא בהם שמי ושם אבותי - לכסאה עליה. מן האבות מתברכן ולא מאתר אחרא. בקרב הארץ - דא הוא כסויא לחפאה מה דאצטריך.
כט אתו ונשקוה כמלקדמין. אמרו: "הבו ונבריך!" אמר איהו: "אנא אברך דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה, ואקיים בי טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) - קרי ביה יברך, מאי טעמא? בגין דנתן מלחמו לדל - מלחמא ומיכלא דאורייתא דילי אכלתון!" אמר ר' יהודה: "ברא רחימא דקב"ה! הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך!". אמר ליה: "לאו אנא בעל הבית ולאו אתון אורחין. אבל קרא אשכחנא ואקיים ליה! דהא אנא 'טוב עין' ודאי - בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא, ולחמא ומיכלא דילי אכלתון".
ל נטל כסא דברכתא ובריך, וידוי לא יכלי למסבל כסא והוו מרתתי. כד מטא לעל הארץ ועל המזון אמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז יג). קיימא כסא על תקוניה ואתישב בימיניה ובריך. לסוף אמר: "יהא רעוא דלחד מאלין יתמשכון ליה חיין מגו אילנא דחיי דכל חיין ביה תליין. וקב"ה יערב ליה וישכח ערב לתתא דיסתכם בערבותיה בהדי מלכא קדישא".
לא כיון דבריך - אסתים עינוי רגעא חדא. לבתר פתח לון אמר "חברייא! שלום לכון מרבון טב, דכל עלמא דיליה הוא". תווהו ובכו ובריכו ליה. בתו ההוא ליליא. בצפרא אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי ר' שמעון סחו ליה עובדא. תוה ר' שמעון. אמר: "בר טנרא תקיפא איהו ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב בר נש. בריה דרב המנונא סבא הוא!". אזדעזע ר' אלעזר. אמר: "עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק". אמר ר' שמעון: "דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו. דהא נהירו משיחו דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא".
לב יומא חדא הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין, והוו תמן ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ושאר חברייא. אמרו הא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט) בגין רות ונעמה דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין דהוו כלהו זכאי קשוט - על אחת כמה וכמה?! ותו - משה דרביאו ליה במדין! ואמר ליה קב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב)!? אי הכי משוא פנים אית במלה - דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב?!
לג אמר ר' שמעון: לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון! אמר ליה רבי אלעזר: אע"ג דכבר לקיט לון - שבחא איהו!? אמר ליה: מאן דלא לקט תאני - נטיר תאנה תדיר דלא יהא בה פגם בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני - שביק לה לתאנה ותו לא נטיר לה!
לד כך מואב דזמינא לאייתאה אינון תאני - נטר ליה קב"ה דכתיב אל תצר את מואב (דברים ב ט). מדין - דקא יהיבת תאני ואלקיטו לון - כתיב צרור את המדינים (במדבר כה יז), דהא מכאן ולהלאה תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובגין כך אתחזיית ליקידת אשא. פתח ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד). מואב אינון שארי! ובגין אינון תאני דזמין מואב לאפקא לעלמא - אשתזיבו מעונשא!
לה רבי אלעזר בעא למיחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי. והוו אזלי ר' אבא ור' יוסי בהדיה. אזלו בארחא והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.
לו אמר ר' אבא, מאי דכתיב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט), וכתיב וקרבת מול בני עמון [אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם] וגו' (דברים ב יט). מלה דא כמלה דא!? מה הפרש בין דא לדא, דהא אתחזי דשקולי הוו? ותנינן כד הוו מקרבי לגבי בני מואב הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראי מוכחן - בשקולא דא כדא!
לז אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא! ותנינן דדא דהות חציפא ואמרת 'מואב' דכתיב ותקרא את שמו מואב (בראשית יט לז) - אתחזון ישראל חציפו לגבייהו כמה דאיהי הות חציפא דאמרת מואב - מאב הוה ברא דא. אבל זערתא דאמרת בן עמי (בראשית יט לח) וכסיאת ארחהא - ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו; מעטפי עטופא בטלית ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.
לח עד דהוו אזלי אדכר ר' אלעזר מהאי ינוקא. סטו מארחא ג' פרסי ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא. עאלו ואשכחו לההוא ינוקא דהוה יתיב ומתקנין פתורא קמיה. כיון דחמא לון - קריב גבייהו. אמר לון: עולו חסידי קדישין! עולו שתילין דעלמא! אינון דעילא ותתא משבחין לון! אינון דאפילו נוני ימא רבא נפקין ביבשתא לגבייהו! אתא ר' אלעזר ונשקיה ברישיה. הדר כמלקדמין ונשקיה בפומיה. אמר ר' אלעזר, נשיקה קדמאה - על נונין דשבקין מיא ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא - על ביעין דנונא דעבדו איבא טבא בעלמא.
לט אמר ההוא ינוקא, בריחא דלבושייכו חמינא דעמון ומואב מתגרן בכו! היך אשתזבתון מנייהו? מאני קרבא לא הוו בידייכו ואי לאו לרחצנו תהכון בלא דחילו. תווהו ר' אלעזר ור' אבא וחברייא. אמר רבי אבא: זכאה ארחא דא וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא! אתקינו פתורא כמלקדמין.
מ אמר חכימין קדישין! תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא ופתורא דמאני קרבא? או נהמא דקרבא? או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא? דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא! אמר ר' אלעזר: ברא רחימא חביבא קדישא! הכי בעינן! בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא ובקשתא וברומחא ובאבנין דקירטא. ואנת רביא - עד לא חמית היך מגיחין קרבא גוברין תקיפין דעלמא.
מא חדי ההוא ינוקא. אמר ודאי לא חמינא! אבל כתיב אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ יא). אתקינו פתורא בנהמא ובכל מה דאצטריך. אמר ר' אלעזר: כמה חדו אית בלבאי ברביא דא! וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא! ועל דא אמרית דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא הוו אזלין ביה.
מב אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא - על פום חרבא ייכול! חדי ר' אלעזר. אהדר וקריב ינוקא לגביה. אמר ליה: בגין דשבחת גרמך - אית לך למיגח קרבא בקדמיתא! ואנא אמרית בקדמיתא דקרבא ליהוי בתר אכילה, אבל השתא - מאן דבעי סולתא - ייתי מאני קרבא בידוי! אמר ר' אלעזר: לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך!
מג פתח ההוא ינוקא ואמר: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' (במדבר טו יט) - קרא דא על עומר דתנופה אתמר! מאי תנופה? אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה - מאי אכפת לן אי אניף אי מאיך?!
מד אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא והיינו תרומה. ואע"ג דדרשינן תרי ממאה והכי הוא - אבל תנופה דא הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא. אי חסידי קדישין מארי דרומחין! לא שמשתון לר' שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא, חטה מאי היא, שעורה מאי היא!
מה תנופה דקאמרינן היינו תנ"ו פ"ה. ורזא דיליה תנו כבוד לה' אלהיכם (ירמיהו יג טז), דהא 'פה' היינו 'כבוד', דבעינן למיהב ליה לקב"ה. ועל דא אבעי לן לארמא לעילא לאחזאה דליה אנן יהבין להאי 'פה'. דלית שבחא למלכא עלאה אלא כד ישראל מתקני ליה להאי 'כבוד' ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה - תנו כבוד. וארמא איהו ודאי!
מו קרא דשרינן ביה - והיה באכלכם מלחם הארץ - וכי לחם הארץ שעורה איהו? - לאו הכי! ואנן שעורה מקרבינן בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שיעור ה', דהא אתר ידיע הוא בשיעורא דה'. חטה בה', נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן. חטה - ברתא דמתחטאה לקמי אבוה ועבד לה רעותא. ומאי חטה? כללא דכ"ב אתוון.
מז אמר ר' אלעזר: אע"ג דהוה לן למשמע - הכא אית לן למימר ולדרכא קשתא. אמר ההוא ינוקא: הא מגנא לקבל גירא! אמר רבי אלעזר: ודאי 'חטה' הכי קרינן לה! אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט וקרינן חטה? אמר ההוא ינוקא: ודאי הכי הוא! דהא ח"ט שריא סמיך לה. בהו בשבטין - לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא. אבל לגבה שריא.
מח ואי בעית לאפקא חרבא ותימא "אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא?" אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון דאמרו חט"ה הוה - תנדע הא! ואילנא דא כד נצח כלא - סטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא ליה.
מט חברייא קדמאי פרישו מלה דא ושרו לה מרחיק; חטה - סתם. אתו בתראי ואמרו חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה דכתיב וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיהו נד יד), ועל כן נקודה באמצעיתא דלא יהא חטאה. דאלו נקודה לא הוי - חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא ברירו דילה.
נ אתון חברייא דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא אמרין דבחמשת זיני דגן לא אית חולקא לסטר אחרא. ולאו הכי! דהא כל מה דאתבלי בארעא - לסטר אחרא אית ביה חולקא! ומאן חולקא אית ליה? מוץ דתדפנו רוח, דכתיב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח (תהלים א ד). ודא הוא רוחא דקודשא. וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו וגו' (תהלים קג טז). בגין דרוח קודשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא דלא ישתכח. דא בנוקבא. דכורא מאי הוא? תבן.
נא ומוץ ותבן כחדא אזלין. ועל דא פטור ממעשר דלית בהו חולקא בקדושה. ה' דגן בנקיו בלא תבן ומוץ. ח"ט - דכר ונוקבא - מוץ ותבן. ה' - בנקיו דדגן. ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו, ואילנא דחטא ביה אדם הראשון - חטה הוה, דכלא איהו ברזא ובמלה דחטה. תווה ר' אלעזר ותווהו חברייא. אמר ר' אלעזר: ודאי הכי הוא!
נב אמר ההוא ינוקא: הכי הוא ודאי קרא דשרינן ביה! דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא ואיהו מתתקן למיכלא דבעירא סתם. איהו רזא דאלף הרים דמגדלין בכל יומא והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה - מיכלא דההוא תרומה. ואתקצר בליליא דהא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא (ויקרא כב ז). מן הקדשים - דא תרומה. מן הקדשים - ולא קדשים, דהא 'קדש' סתם לא אקרי תרומה, דחומר בקדש מבתרומה תנן.
נג ארעא קדישא ברשו דקב"ה הוות, ורשו אחרא לא עאל תמן! היך אבדיקת ארעא אי קיימת במהימנותא ולא אתחברת ברשו אחרא? בקריבו דתרומה דא דשעורים! כגוונא דרזא דסוטה. אמר ר' אבא: ודאי שננא דחרבא לגבך! אמר ההוא ינוקא: ודאי אתקפנא במגן וצינה לאגנא מניה. אמר ר' אבא: ארעא קדישא - לית בה רשו אחרא ולא עאל תמן. מוץ ותבן ממאן הוו?
נד פתח ההוא ינוקא ואמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' (בראשית א כז), וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו (בראשית א כח). וכי אי לאו דאתא נחש על חוה לא יעביד תולדין לעלמא?! או אי לא חאבו ישראל בעובדא דעגלא לא יעבדון תולדין?! אלא ודאי אי לא ייתי נחש על חוה - תולדין יעביד אדם מיד ודאי, דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואינון תולדין יהון כלהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי - ארעא קדישא דהא לא עאל בה רשו אחרא - אית בה מוץ ותבן דלאו מההוא סטר. ולבר מארעא ההוא מוץ ותבן - דסטר אחרא הוי! דאזלא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא.
נה אתו ר' אלעזר וחברייא ונשקוהו. אמר לון: דאמי לי דרווחנא במאני קרבא נהמא דפתורא! אמר ר' אלעזר - ודאי הכי הוא! דהא כל זיני קרבא בידך אינון, ומצלחן בידך. אתו ונשקוהו כמלקדמין.
נו פתח איהו ואמר ובגפן שלשה שריגים וגו' (בראשית מ י). עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה דכתיב וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא). אבל חזיונא דמלה - בגיניה דיוסף הוה, ולבשרא ליה דישמע יוסף וינדע.
נז תנינן שבעה רקיעין אינון, ואינון שבעה היכלין. ושית אינון. וחמש אינון. וכלהו נפקי מגו יין עתיקא קדישא עלאה! ההוא יין משיך ליה יעקב מרחוק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה וחדי ושתה. הדא הוא דכתיב וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ ה'ִן וַיֵּֽשְׁתְּ (בראשית כז כה). הכא אתכליל עילא ותתא, ועל דא ארחיק מלה ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי. והיינו ל֦וֹ - ליה לתתא, ליה לעילא.
נח חנוך מטטרון אמר: ויבא לו יין - דארמי מיא בההוא יין. ואי לאו דארמי ביה מים - לא יכיל למסבל. ושפיר אמר חנוך מטטרון! ובגין כך אמשיך ל֦וֹ בתרי טעמי, דהא בתרין סטרין אחיד. וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמין ביה, עד דיוסף צדיקא טעים ליה דאיהו דוֹד נאמן. הדא הוא דכתיב...כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים (שיר ז י). מהו כיין הטוב? דאתא יעקב וארמי ביה מיא - דא הוא יין הטוב, והכי הוא כמה דאמר חנוך מטטרון. תווה ר' אלעזר ותווה ר' אבא. אמרו: הא חמרא דילך הוא נצחת מלאכא קדישא אפומא דרוח קודשא!
נט אמר לון: עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא, בגין דאית גפן אחרא דאיהו אקרי גפן נכריה. וענבים דילה לא אינון ענבים אלא קשין, אחידין לבא, נשכין ככלבא. אינון ענבים אקרון סורי הגפן נכריה (ירמיהו ב כא). אבל גפן דא עלה כתיב וּבַגֶּפֶן - ההיא דאשתמודעא, ההיא דכל קדישין טעמו! חמרא עתיקא, חמרא טבא, חמרא דיעקב יהיב ביה מיא עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא טעמו ליה והוה טב לחכא.
ס וההיא גפן כד מטא לגבה - אושיטת תלתא שריגין, ואינון תלת דיוקנא דאבהן דאתקדשת בהו. ולית קדושה אלא ביין, ולית ברכתא אלא ביין באתר דחדוה שארי. והיא כפורחת - ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה - סליקת רחימו דילה לגבי דודה ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו. וכדין אתמליין ואתבשלן אינון ענבין רכיכן ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא, חמרא דיעקב ארמי ביה מיא.
סא ועל דא מאן דמברך על היין ומטי על הארץ - אצטריך למרמי ביה מיא בגין דלית ליה לברכא רחם ה' על ישראל עמך בר במיא גו חמרא. ואי לאו - מאן יכיל למסבל?! דא הוה לבשרא ליוסף בגין דביה הוה תליא מלתא.
סב חנו"ך מטטרו"ן אמר: שלשה שריגים - ודאי לקבל תלת אבהן. והא ארבע אינון דילה?! אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת - בזמנא דאיהי סליקת ופרחת בכנפהא לסלקא - כדין עלתה נצה - דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מנה. הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב (ש"ב כב יא). וַיָּעֹף - כד יעוף. כפורחת - בזמנא דפורחת. ושפיר אמר חנוך מטטרון והכי הוא!
סג תווה רבי אלעזר ותווה רבי אבא. אמרו: מלאכא קדישא! שליחא מלעילא! הא חמרא דילך הוא נצחת ברזא דרוח קדשא! אתו כלהו חברייא ונשקוהו. אמר ר' אלעזר: בריך רחמנא דשדרני הכא!
סד אמר ההוא ינוקא: חבריא! נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינון! כל שאר מיכלא - אבתרייהו אתמשך. והא אורייתא רווחת לון ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו בבעו ברחימו ואמרה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה). והואיל ואורייתא זמינת לכו והיא בעאת מנייכו מלה דא - אית לכו למעבד רעותא דילה. במטו מנייכו, הואיל ואיהי זמינא לכו, דתעבדון רעותה. אמרו: הכי הוא ודאי! יתבו ואכלו וחדו בהדיה. כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.
סה פתח איהו ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד). "ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין" לא כתיב, אלא ויאמר מואב. עולמין נטלו עיטא מסביא, וסביא אתמשכו אבתרייהו, ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון? עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב "גדולא בישא גדלנא ביננא, ומנו? משה רביהון. על חד כומרא דהוה ביננא דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד אלא יהב ליה ממונא ושדר ליה למצרים לשיצאה כל ארעא. ואיהו וכל ביתיה אתמשכו אבתריה. אי לההוא רביהון ניכול לאעקרא מן עלמא - כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא". וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור - ממדין הוה.
סו ותא חזי דכלא הוה ממדין. וכל עיטא דלהון על משה הוה. ובעיטא דלהון שכרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל - נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו ואפקירו נשייהו ובנתייהו יתיר ממואב! דהא על נשי מדין כתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' (במדבר לא טז), וכלא ממדין הוה. נטלו עיטא בהדי נשיאה דלהון דיפקיר ברתיה, דחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון בכמה זיני חרשין. אעטרו לה דיתפס רישא דלהון. וקודשא בריך הוא משיב חכמים אחור.
סז אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון ולא ידעו. חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה וכמה אלפין אוחרנין, וחשיבו דמשה הוה. אפקירו לה ופקידו לה על משה דלא תזדווגי לאחרא אלא ביה. אמרה לון במה אנדע? אמרו "ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה - ביה תזדווגי ולא באחרא!". כיון דאתא זמרי בן סלוא - קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף משבטא דשמעון בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא - עבדו מה דעבדו והוה מה דהוה.
סח וכלא הוה ממדין בכמה זינין. ובגין כך אתענשו מדין. וקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב) - לך אתחזי ולך יאות! למואב אנא שביק לון לבתר דיפקון תרין מרגלאן מנייהו. הא דוד בריה דישי דאיהו ינקום נוקמין דמואב ויסחי קדירה דמליא טנופא דפעור. הדא הוא דכתיב מואב סיר רחצי (תהלים ס י) ודאי. ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו - לא אתענשו. כיון דנפקו - אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון וכלהו אתענשו. מדין בימי משה, מואב בימי דוד.
סט תא חזי חייביא דמדין עם כל דא לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע וכל אינון זקנים דאיתחזו למעבד נס על ידייהו אמרו "השתא שעתא קיימא לן!". מה עבדו? אתו לגבי עמלק. אמרו "אית לכון לאדכרא מה עבדו לכון בני ישראל ומשה רביהון ויהושע תלמידא דיליה דשיצי לכון מעלמא! השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו ואנן בהדייכו!", דכתיב מדין ועמלק ובני קדם וגו' (שופטים ו לג), מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו' (שופטים ו ב). לא הוה בעלמא מאן דיעביד בישא בכלא כמדין! ואי תימא כעמלק בגין קנאת ברית! דקריבו לגבי ברית! ועל דא קני קב"ה קנאה עלמין דלא יתנשי. אמרו: ודאי הכי הוא! ולית הכא ספקא בעלמא:
ע פתח ואמר: ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו' (דברים ב ט). ויאמר ה' אלי - וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קב"ה ולא עם אחרא דכתיב ויאמר ה' אלי!? אלי למה? אלא למשה פקיד קב"ה דלא לאבאשא למואב - אבל לאחרא לא. לדוד לא פקיד דא! ובגין כך אלי. אל תצר את מואב - אפילו לתחום זעירא דלהון. דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל וינקום נוקמייהו, ואיהו דוד דאתא מרות המואביה.
עא ואל תתגר בם מלחמה. כל דא אתפקד למשה - הא לאחרא שרי. ואי תימא ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי לאו הכי! בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו, ומה דאתסר למשה אתסר להו. ועוד, דלא נפקו עדיין אינון מרגלאן טבאן. דהא ביומיהון דשופטים נפקא רות, וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות. מית עגלון, דקטיל ליה אהוד, ומנו מלך אחרא. ודא ברתיה אשתארת והות בבי אומנא ובשדי מואב. כיון דאתא תמן אלימלך - נסבה לבריה.
עב ואי תימא דגיירה אלימלך תמן לא! אלא כל אורחי ביתא ומיכלא ומשתיא אוליפת אימתי אתגיירת לבתר, כד אזלת בנעמי, כדין אמרת עמך עמי ואלהיך אלהי (רות א טז). נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקא.
עג כדין שראת רוח קודשא על דוד. אמר ליה: דוד! כד כל עלמא מדידנא ואפילנא עדבין - ישראל חבל נחלתו הוו. דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלתי! מואב מה כתיב? וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל (ש"ב ח ב) - בההוא חבל נחלת ה'. כל אינון דהוו מההוא זרעא - ההוא חבל אחיד בהו.
עד כתיב מְלֹא הַחֶבֶל - מהו מלא החבל? אלא ההוא דכתיב ביה מלא כל הארץ כבודו. והוה אמר "דא הוא לאחייא, ודא הוא לקטלא". וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא. בגין כך אחיד בחבל ופשיט חבל על מה דעבדו בההוא חבל נחלת ה'.
עה ומדין - גדעון שצי כל ההוא זרעא דלא אשאיר מנייהו מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל - קב"ה נטיר לון דבבו ונטל מנייהו נוקמין. אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא - אריך רוגזיה ואפיה עמהון עד דיפיק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו. אמר ר' אלעזר, הכי הוא ודאי ודא הוא ברירו דמלה! אמר ההוא ינוקא: מכאן ולהלאה חברייא - אתקינו מאני קרבא בידייכו ואגחו קרבא!
עו פתח ר' אלעזר ואמר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' (תהלים קג כ). דוד מלכא זמין לברכא לקב"ה, זמין לחילי שמיא דאינון ככביא ומזלי ושאר חיילין, ושתף לנשמתא דיליה בהדייהו לברכא לקב"ה. הדא הוא דכתיב ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה' (תהלים קג כב) - חתים בנפשיה כל ברכאן.
עז זמין למלאכי מרומא לברכא ליה דכתיב ברכו ה' מלאכיו וגו'. ועד לא אתו ישראל - מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשיה. כיון דאתו ישראל וקיימו על טורא דסיני ואמרו נעשה ונשמע - נטלי עשייה ממלאכי השרת ואתכלילו בדברו. ומכדין עשיה הות בארעא. ישראל בלחודייהו, ומלאכין קדישין בלחודייהו. ישראל גמרין ושלמין עשייה. ועל דא גבורי כח עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל דנטלו עשייה מנייהו ואתקיים בהו!
עח אמר ההוא ינוקא: "נטר גרמך ואצלח במאנך! וכי שבחא הא בלחודוי נטלו ישראל ולא אחרא?" אמר: "שבחא דא אשכחנא ולא אחרא". אמר ההוא ינוקא: "כיון דחרבא דילך לא אצלח, או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי - שבק חרבא למאן דאגח קרבא!"
עט שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו אלא בהדי ישראל מאן איהו? קדוש. ברכה אתמסר לון בלחודייהו כמה דאתמסר לישראל, אבל קדוש לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל, דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל. ואי תימא והא כתיב וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו ו ג)? אימתי? בזמנא דישראל מקדשי לתתא! ועד דישראל לא מקדשי לתתא - אינון לא אמרי קדושה!
פ בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין. והיינו וקרא זה - הא חד, אל זה - הא תרין, ואמר - הא תלתא. תלת עלמין אינון - לקבלייהו תלת קדושות. ובגין כך שבחא דישראל דנטלין קדושה לתתא בלחודייהו.
פא אמר ר' אלעזר, הכי הוא ודאי ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא מן האי קרא והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' (ויקרא יא מד). והתקדשתם - חד, והייתם קדושים - תרין, כי קדוש אני ה' - הא תלתא. הכא אתמסר לון קדושה. אמר ליה: יאות! והא לא אדכרת מרומחא עד דנטלית ליה אנא מבתר כתפך ושוי לך בידך! מכאן ולהלאה - תדכר לרומחא דאיהו בידך! תוב לאתר דשבקת!
פב אמר ר' אלעזר: מלין דאנן בהו בברכה אינון. ברכו - מאי ברכו? משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקין עד דיתעבדון בְּרֵכה, בסגיאו משיכו דאתמשיך. ומגו סגיאו דמיין בההיא בְּרֵכה - מיד יפשון מיין נוני סגיאין לכמה זינין. וההוא משיכו מאי הוא? ה' - משיכו דנהורא דנהיר מגו ההוא אספקלריאה דנהרא דאתמשך מעילא לתתא.
פג האי למלאכי עלאי דאינון בבי מרומא דאדרא עלאה - אתמר ברכו ה' (תהלים קג כ). אנן דיתבי לתתא אמאי ברכו את ה'? בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן להאי את, ובה ניעול לגבי מלכא לאחזאה אנפוי. ועל דא אמר דוד אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז טו) - אני בצדק ודאי! ובגין כך שירותא דצלותא ברכו את ה' לאמשכא על רישן האי את. וכיון דאנן משכן להאי את עלנא - אית לן למימר צלותא ולשבחא.
פד ובגין כך אסור לברכא לבר נש עד לא יצלי בר נש צלותיה וימשיך על רישיה להאי את. ואי יקדים ויברך לבר נש בקדמיתא - הא אמשיך לההוא בר נש במה על רישיה באתר דהאי את.
פה ובגין כך למלאכי עלאי כתיב ברכו ה' ואנן את ה' לתוספת. אמר ההוא ינוקא: ודאי הא ידענא דמאני קרבא דילך טבין אינון! אתדכר מנהון ולא תנשי לון! ודאי גבורה דבר נש דאגח קרבא - ברומחא וחרבא איהו! אבל מהו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו? אמר ר' אלעזר: הא אמרית!? אמר ההוא ינוקא: הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש! השתא איהו עדנא דלא לאמתנא, אלא לאלקאה בקירטא אבנא בתר אבנא, כמה דאת אמר בקלע ובאבן (ש"א יז נ) - בבהילו דא בתר דא. חדי ר' אלעזר וחדו ר' אבא וחבריא.
פו פתח ההוא ינוקא ואמר: שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו' אל תראוני שאני שחרחרת וגו' (שיר השירים א ה ו). מלין אלין הא אוקמוה. אבל בשעתא דאיהי גו רחימו סגי לגבי רחימהא, מגו דחיקו דרחימו דלא יכלה למסבל - אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהי? י'. כדין אתכסיא מכל חילין ומשריין דילה ואיהי אמרת שחורה אני - דלית באת דא חוורא בגוויה כשאר אתוון, ודא שחורה אני, ולית לי אתר לאעלא לכון תחות גדפאי. כאהלי קדר - תנינן דא י' דלית בה חוורו לגו. כיריעות שלמה - דא ו'.
פז ובגין כך אל תראוני - לא תחמון בי כלל דאנא נקודה זעירא. מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה? שאגין כאריין תקיפין כמה דאת אמר הכפירים שואגים לטרף (תהלים קד כא). ומגו קלין ושאגין תקיפין דקא משאגין כאריין גוברין תקיפין דחילא - שמע רחימא לעילא וידע דרחימתיה היא ברחימו כוותיה עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירו דילה כלל.
פח וכדין מגו קלין ושאגין דאינון גברי חילא דילה - נפיק דודה רחימאה מגו היכליה בכמה מתנן, בכמה נבזבזן, בריחין ובוסמין. ואתי לגבה ואשכח לה שחורה זעירא בלא דיוקנא ושפירו כלל. קריב לגבה. מחבק לה ומנשיק לה - עד דאתערת זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין. ובחדוה דרחימהא דעמה - אתבניאת ואתעבידת בתקונהא בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין!
פט ודא גבורי כח עשו לה. ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה. דתוקפא וגבורתא דלהון גרימו דא. ועל דא כתיב גבורי כח עושי דברו - עושי דברו ודאי! דמתקנין ליה להאי 'דבר' ומהדרין ליה לדיוקנא קדמאה! כיון דאתקנת ואתעבידת בדיוקנהא שפירא כמלקדמין - כדין אינון וכל שאר חילין קיימין לשמוע מה דאיהי אמרת. ואיהי קיימא כמלכא גו חיליה. ודא הוא עושי דברו ודאי!
צ כגוונא דא לתתא - בזמנא דחייבין בדרא - איהי אתכסיא ואזעירת גרמה עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא בר נקודה חדא. וכד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט - כביכול 'עושים' להאי 'דבר', ואנהירת זעיר זעיר, ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין.
צא אתו חברייא ונשקוה. אמר ר' אלעזר: אלמלא יחזקאל נביאה אמר דא - תווהא הוי בעלמא! נטליה ר' אלעזר ונשקיה כמלקדמין. אמר ההוא ינוקא: אנא אברך! אמרו: את בריך ולך יאות לברכא! אמר: כמה אתון קדישין! כמה ברכות זמינין לכו מאימא קדישא בגין דלא מנעתון לי לברכא!
צב פתח ואמר: מונע בר יקבוהו לאם וברכה לראש משביר (משלי יא כו). האי קרא כמשמעו. אבל תנינן כל בר נש חייב בברכת המזון. ואי לא ידע - אתתיה או בנוי מברכין ליה. ותבא מארה לההוא גברא דלא ידע לברכא עד דיצטריך לאתתיה ולבנוי דיברכון ליה.
צג ואי הוא ידע - אצטריך לחנכא לבריה ולמיהב ליה כסא לברכא. ומאן דמנע ליה דלא יתחנך - יקבוהו לאום. מונע בר דלא לברכא לקב"ה ולא יתחנך במצות. יקבוהו לאם - "יקבֵהו" מבעי ליה או "יקבוהו לאומים"? דהא 'לאם' חד הוא כמה דאת אמר ולאם מלאם יאמץ (בראשית כה כג)?! מאי יקבוהו לאם? אלא לאם כתיב - לאימא קדישא יקבוהו להאי בר נש דמנע לההוא בר מלברכא לקב"ה.
צד אנא ברא יחידא הוינא לאמי - הבו לי כסא ואברך למלכא קדישא, דיהב בביתא דאמי גוברין דחילא, דמלילנא קמייהו מלין תקיפין וזכינא לון! ובגין כך אנא אברך! וקודם דא - אתישב קרא על תקוניה הא דשרינן ביה.
צה מונע בר יקבוהו לאם - מאן דאמנע בר כמה דאתמר - יקבוהו לאם, כמה דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם (ויקרא כד יא). אוף הכא יקבוהו - יפרשון ליה לאם; יפרשו חטאוי לאמא קדישא. וברכה לראש משביר - לההוא בר נש דיחנך בריה לברכא לקב"ה ולחנכא ליה בפקודי אורייתא.
צו ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא מה שמו ומה שם בנו כי תדע (משלי ל ד) - ההוא שם ידיעא ה' צבאות שמו. שם בנו - ישראל שמו דכתיב בני בכרי ישראל. והאי ישראל - כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין! ואיהו משתבח ואמר ה' אמר אלי בני אתה (תהלים ב ז). והכי הוא ודאי! דהא אבא ואמא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (תהלים ב יב) נשקו בר! - נשקו ידא להאי בר! כביכול שלטנו יהב ליה על כלא. דכלא יפלחון ליה! פן יאנף - בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא - לדינא, מאן דזכי לרחמי - לרחמי.
צז כל ברכאן דלעילא ותתא - להאי בר סלקין ומתעטרן. ומאן דמנע ברכאן מהאי בר - יפרשון חטאוי קמי מלכא קדישא. לאם ממש. וברכה לראש משביר - מאן דמברך ואזמין בכסא דברכה למאן דאצטריך ליה - בהאי אתבר סטרא אחרא ואתכפיא בתבירו ואסתלק סטר קדושה. ודא הוא דכתיב וברכה לראש משביר. כמה דאיהו מסלק ומברך לקב"ה ועביד לסטר אחרא דיתבר - הכי קב"ה משיך עליה ברכאן מלעילא, וההוא דאקרי ברכה שריא על רישיה.
צח מכאן ולהלאה - חברייא הבו ונבריך! יהבו ליה כסא דברכה ובריך. וחברייא כלהו הוו בחדוה, דהא מיומא דהלולא דר' אלעזר לא חדו חברייא כההוא יומא דיתבו תמן. אקדימו ובריכו ליה בחדוה ברעו דלבא. אמר ההוא ינוקא: לית לכו לאתפרשא אלא מגו מלי אורייתא, והכי תנינן!
צט פתח ואמר: וַֽה' הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ וגו' (שמות יג כא). וַֽה' - זקיף טעמא לעילא אמאי? אלא בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה דאתכפיאת עד השתא בגלותא, והשתא אזלת בזקיפו דרישא באוכלוסהא בחדוה! בודאי
ק בוה' זקיף טעמא לעילא! הולך לפניהם יומם. עד הכא לא ידיע אי האי כלה אזלת לקמייהו אי לא, דהא טעמא אפסיק בוה'. אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל קמייהו - סבא עלאה מאריה דביתא. ההוא דאומי ליה קב"ה. ומנו? אברהם, דכתיב יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב ט), וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיהו לג כה). יומא דכל יומין כלילן ביה. יומא דשאר כל יומין ודאי! ועל דא אקרי יומם ולא יום. ובגין כך הולך לפניהם יומם. הוא אזיל ביממא, וכלה אזלת בליליא דכתיב ולילה בעמוד אש להאיר להם - דא כלה. כל חד כדקחזי ליה. ואתון חברייא! 'יומם ולילה' יהא קמייכו בכל שעתא! נשקוהו וברכוהו כמלקדמין ואזלו.
קא אתו לגבי רבי שמעון וסחו ליה עובדא. תוה. אמר - כמה יאות הוא אבל לא סליק בשמא! אעא דקיק כד סליק נהוריה - סליק לפום שעתא ומיד כבה ואשתקע. ותו - הא אמינא נהורא דא ממה הוי.
קב פתח ואמר: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ (תהלים קיב ב). כד בר נש איהו גבור בארץ - גבור באורייתא גבור ביצריה גבור בארץ ודאי - סליק נהוריה ואתמשך ביה משיכו סגי. כדין - דור ישרים יְבֹרָךְ - יברך כתיב.
קג אמר רבי אבא, והא חמינן ינוקי דאמרין מלין עלאין וקיימין לבתר רישין דעלמא! אמר ליה: ינוקא דאמר מלה חדא או תרין לפום שעתא בלא כוונה דלהון - מובטח בר נש בדא דיזכי למילף אורייתא בישראל. אבל דא - דנהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים - לאו הכי! ותו דהא קב"ה תיאובתיה דיליה לארחא בתפוחא דא! זכאה חולקיה!
קד זכאין אתון צדיקייא דכתיב בכו ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה (ישעיהו לז לא). שרש למטה - כגון אבוי דאסתלק מעלמא ואיהו שרש למטה במתיבתא דרקיעא. ועשה פרי למעלה - במתיבתא עלאה. כמה טבא שרשא ואיבא! ואי לאו דלא אהא מקטרגא לקב"ה הואיל ותיאובתיה לארחא ביה - לא הוה מאן דייכול לשלטאה ביה! אבל יהא רעוא דאמיה לא תחמי צערא עליה! וכן הוה:
Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0