Chapter 27: Zohar II:234a
The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.
English not available yet
א פתח רבי יהודה אבתריה, ואמר (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, האי קרא הא אוקמוה, אבל סוד ה' ליראיו, ההוא רזא עלאה דקיימא בגניזו, (דאיהו סתים וגניז), לא קיימא אלא ליראיו, דאינון דחלין לקודשא בריך הוא תדיר, ואינון אתחזן לאינון רזין עלאין, ולמהוי אינון רזין עלאין בגניזו ובסתימו כדקא יאות, בגין דאינון רזין עלאין. אבל ובריתו להודיעם, רזא דאיהו קיימא בברית קיימא, להודיעם, בגין דאיהו אתר דקיימא לגלאה למנדע.
ב תו, סוד ה' ליראיו, דאינון רזין דקיימן בדחילו, ואינון דחלי חטאה דחלין בהו, באינון רזין עלאין, אבל ובריתו להודיעם, למנדע ולפרשא מלין, בגין דאינון מלין דקיימא לפרשא.
ג תא חזי, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיים, וכלהו עטרא דשמא קדישא, כד מצטרפין, סלקין באתווי לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרן עטרין בארבע סטרי עלמא, ויכיל לאתקיימא.
ד ולבתר נפקו אתוון, וברו עלמא לעילא ותתא, בעלמא דיחודא, ובעלמא דפרודא, ואתקרון הרי בתר (שיר השירים ב יז), טורי דפרודא, דמשתקיין כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא דלעילא נגיד, כלא הוא בחידו.
ה כד מחשבה סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל טמירין, מטי ונגיד מגויה חד זיהרא, ומתקרבין דא בדא, והא אוקמוה,
ו ואינון ארבעין ותרין אתוון, אינון רזא עלאה, ובאינון אתברי עלמא עלאה ועלמא תתאה, ואינון קיומא ורזא דכל עלמין, ועל דאיהו רזא דעלמין, כתיב סוד ה' ליראיו. ובריתו להודיעם, דא רזא דאתוון גליפין טטקוטאי, מסינטן בגלפוי באתגליא.
ז כתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, והא אוקמוה, את האורים דנהרין, רזא דאספקלריאה דנהרא, ודא איהו גליפו דאתוון דשמא קדישא, ברזא דארבעין ותרין, דבהו אתברון עלמין, והוו משקעין ביה. ואת התומים, רזא דאינון אתוון דכלילן באתר דאספקלריאה דלא נהרא, ואיהי אתנהגא (ד"א אתנהרא) בע"ב אתוון גליפין, דאינון רזא דשמא קדישא, וכלהו אקרון אורים ותומים.
ח תא חזי, כד אינון אתוון משקעאן תמן, בההוא חילא נהרין אתוון אחרנין, בגליפו דאינון שמהן דשבטין, ונהרין או אתחשכאן, וכלא בההוא רזא דאינון אתוון דשמהן קדישין כדקאמרן. ואינון אתוון דשמהן קדישין, אינון אתיין על רזא דאורייתא, וכלהו עלמין אתיין (ס"א אתברון) ברזא דאלין אתוון, אלין שמהן הוו גניזין משקעין תמן, ושמהן דשבטין הוו בלטין אתוון דילהון לעילא, ועל דא כלא מרזא דאינון אתוון, וכלא אוקימנא.
ט והא אתמר ברזא דאתוון דאורייתא, ב', דאורייתא שראת בה, והא אוקמוה, ב' ברא ודאי בחילא עלאה, בתקיפו דרזא דאינון אתוון, ב' נוקבא, א' דכורא, כמה דב' ברא, הכי נמי א' אפיק אתוון כללא דעשרין ותרין אתוון.
י ה' זווגא חדא בשמים, למיהב ליה חיין ולאשראה ליה. ו' הארץ, למיהב לה מזונא, ולאתקנא לה ספוקא דאתחזי לה. ורזא דא בראשית וגו', עד השמים ואת הארץ. ו' ואת כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש לכלא בגווה, וקבילת לון. הארץ נטלת ו', וקבילת לון לאתזנא.
יא ורזא דא, משכנא לא אתקם אלא על ידא דמשה, בגין דמההוא סטרא אתער דרגא אחרא עלאה, לקיימא ליה, למהוי קיומא דכלא, ורזא דא ויקם משה את המשכן, קיימא דיליה הוה באינון אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא.
יב ובגין כך כל עבידאן דמשכנא, הוה בצלאל עביד לון ברזא דגלופא (נ"א דצרופא) דאתוון דאתבריאו בהון שמיא וארעא, ועל דא אקרי בצלאל, בגין דהוה ידע בצלאל גלופא (נ"א צרופא) דאתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא, ואי לא דהוה ידע להו בצלאל לא הוה יכיל למעבד איהו אינון עבידאן דמשכנא, מאי טעמא, אלא כמה דמשכנא עלאה לא הוה ולא אתקינו כל עובדוי אלא בההוא רזא דאינון אתוון, אוף הכא משכנא דלתתא, לא הוה ולא אתתקן אלא ברזין דאינון אתוון.
יג בצלאל הוה מצרף אינון אתוון, וברזא דכל צרופא וצרופא הוה עביד אומנותא, וכל עבידא ועבידא דמשכנא, בכל צרופא הוה עביד חד אומנו, וכל מה דאתחזי ליה, וכן בכל עבידאן דמשכנא, וכל אינון שייפין ותקונין דמשכנא, כלא הוה בצרופא דאתוון דשמא קדישא.
יד וכד אתא לאקמא ליה, לא הוה יכיל למיקם ליה. מאי טעמא? בגין דרעותא דסליק על אינון אתוון, לא אתמסר אלא למשה בלחודוי, ואיהו הוה ידע ההוא רעותא דסליק לאינון אתוון, ועל דא אתקם משכנא על ידיה, דכתיב ויקם משה..ויתן משה..וישם משה, ובצלאל לא הוה ידע, ולא הוה יכיל למיקם ליה.
Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0