Zohar II:143a

Chapter 31: Zohar II:143a

The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.

English not available yet

א פתח רבי יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה שירתא דא אתער לה שלמה מלכא כד אתבני בי מקדשא, ועלמין כלהו אשתלימו עילא ותתא בשלמותא חדא. ואף על גב דחברייא פליגן בהאי (נ"א מתי אתמר), אבל שירתא דא לא אתמר אלא בשלימו, כד סיהרא אתמליא בשלימו, ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא, בשעתא דאתבני בי מקדשא לתתא, לא הוה חדוה קמיה קודשא בריך הוא מיומא דאתברי עלמא כההוא יומא.
ב משכן דעבד משה במדברא לנחתא שכינתא לארעא, בההוא יומא משכן אחרא אתקם עמיה לעילא, כמה דאוקמוה דכתיב הוקם המשכן (שמות מ יז) - המשכן, משכן אחרא דאתקם עמיה, ודא משכן דנער מטטרו"ן ולא יתיר. בית ראשון כד אתבני, בית ראשון אחרא אתבני עמיה, ואתקיים בעלמין כלהו, ואנהיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לכל עלמין, ואתבסם עלמא, ואתפתחו כל משקופי עלאין לאנהרא, ולא הוה חדוה בכל עלמין כההוא יומא, כדין פתחו עלאי ותתאי ואמרו שירתא, והיינו שיר השירים, שירתא דאינון מנגנין דמנגנן לקודשא בריך הוא.
ג דוד מלכא אמר שיר המעלות, שלמה מלכא אמר שיר השירים, שיר מאינון מנגנין, מה בין האי להאי, דהא אשתמע דכלא חד. אלא ודאי כלא חד, אבל ביומי דדוד מלכא לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו לנגנא כדקא יאות, ובי מקדשא לא אתבני, ובגין כך לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו, דהא כמה דאית תקוני דמשמרות בארעא אוף הכי ברקיעא, וקיימין אלין לקבל אלין.
ד וביומא דאתבני בי מקדשא, אתתקנו כלהו בדוכתייהו, ושרגא דלא נהרא שריאת לאנהרא, ושירתא דא אתתקנת לגבי מלכא עלאה, מלכא דשלמא דיליה. ותושבחא דא איהי מעליא מכל תושבחן קדמאי, יומא דאתגלי תושבחתא דא (בעלמא) בארעא, ההוא יומא אשתכח שלימו בכלא, ועל דא איהו קדש קדשים.
ה בספרא דאדם קדמאה הוה כתיב ביה, ביומא דיתקם בי משכנא (ד"א דיתבני בי מקדשא), יתערון אבהן שירתא עילא ותתא, ובגין כך אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן, ואלין אינון דקא אתערו, לאו דאינון מנגנן, אלא דאינון מתערי לגבי עילא, (ד"א ל"ג כביכול) שיר דאינון שירין רברבן, דממנן על עלמין כלהו.
ו ותנינן, בההוא יומא קם יעקב שלימא ועאל בגנתא דעדן בחידו על דוכתיה, כדין גנתא דעדן שארי לנגנא, וכל אינון בוסמין דגנתא, מאן גרים שירתא דא, ומאן אמר לה, הוי אימא דא יעקב, דאלמלא איהו לא עאל בגנתא דעדן, לא אמר גנתא שירתא.
ז שירתא דא שירתא דאיהי כללא דכל אורייתא, שירתא דעלאי ותתאי מתערי לגבה, שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא, דאיהו שבת עלאה, שירתא דשמא קדישא עלאה אתעטר בגיניה, ועל דא איהו קדש קדשים. מאי טעמא, בגין דכל מלוי ברחימו ובחדוה, כלא (ודא) בגין דכוס של ברכה אתיהיב בימינא, כיון דאתיהיב בימינא, כדין כל חידו וכל רחימו אשתכח, ובגין כך ברחימו ובחדוה כל מלוי.
ח בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא, כמה דאת אמר השיב אחור ימינו (איכה ב ג), כדין כוס של ברכה אתיהיב בשמאלא, כיון דאתיהיב בשמאלא, שריאו עלאי ותתאי מפתח עליה קינה, ומאי קאמרי, איכה - אי כה - אי כוס של ברכה, דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מינך! בגיני כך שיר השירים דהוה מסטרא דימינא - כל מלוי רחימו וחדוה, איכה דחסיר ימינא ואשתכח שמאלא - כל מלוי אינון קנטורין וקינין.
ט ואי תימא הא כל חידו וכל חדוה וכל שיר מסטרא דשמאלא איהו? ועל דא לואי מסטרא דשמאלא מנגני שירתא? אלא כל חידו דאשתכח מסטרא דשמאלא - לא אשתכח אלא בזמנא דימינא אתדבק בהדיה. ובזמנא דימינא אתער ואתדבק בהדיה כדין ההוא חדוה מימינא איהו, דקא אוטיב לרתחא, וכד רתחא אשתכך, וחדו איהו מסטרא דימינא; כדין חדוה שלימתא אתי מהאי סטרא.
י וכד ימינא לא אשתכח רתחא דשמאלא נפיש ולא שכיך, ולא אוטיב ולא חדי, כדין איכה, אי כה, כוס של ברכה מה תהא עליה דקא יתבא בשמאלא, ורתחא נפיש ולא שכיך. ודאי קנטורין וקינין מתערין!
יא אבל שיר השירים - ודאי כוס של ברכה דאיתיהיב בימינא ואתמסר בגויה, ועל דא כל רחימו וכל חידו אשתכח, ובגין כך כל מלוי ברחימו ובחדוה. ולא אשתכח בשאר כל שירין דעלמא הכי, ובגין דא מסטרא דאבהן אתער שירתא דא.
יב יומא דאתגלי שירתא דא, ההוא יומא נחתת שכינתא לארעא, דכתיב ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת וגו' (מ"א ח יא). מאי טעמא? בגין כי מלא כבוד ה' את בית ה' - בההוא יומא ממש אתגליאת תושבחתא דא, ואמרה שלמה ברוח קדשא.
יג תושבחתא דשירתא דא, איהי כללא דכל אורייתא, כללא דכל עובדא דבראשית, כללא דרזא דאבהן, כללא דגלותא דמצרים, וכד נפקו ישראל ממצרים, ותושבחתא דימא, כללא דעשר אמירן, וקיומא דהר סיני, וכד אזלו ישראל במדברא, עד דעאלו לארעא, ואתבני בי מקדשא, כללא דעטורא דשמא קדישא עלאה, ברחימו ובחדוה, כללא דגלותהון דישראל ביני עממיא, ופורקנא דלהון, כללא דתחיית המתים, עד יומא דאיהי שבת לה', מאי דהוה, ומאי דהוי, ומאי דזמין למהוי לבתר ביומא שביעאה כד יהא שבת לה', כלא איהו בשיר השירים.
יד ועל דא תנינן, כל מאן דאפיק פסוקא דשיר השירים ואמר ליה בבי משתיא, אורייתא איהי חגירת שק, וסלקא לגבי קודשא בריך הוא, ואמרה קמיה, עבדו לי בניך מחוך בבי משתיא, ודאי אורייתא סלקת וקאמרת הכי, בגין דא אצטריך לנטרא ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש, כל מלה ומלה דשיר השירים.
טו ואי תימא אמאי איהי בין הכתובים? הכי הוא ודאי, בגין דאיהו שיר תושבחתא דכנסת ישראל קא מתעטרא לעילא, ובגין כך כל תושבחן דעלמא לא סלקא רעותא לגבי קודשא בריך הוא כתושבחתא דא.
טז הכי אוליפנא: שיר חד, השירים תרין, אשר הא תלת. ורזא דא דאתיהיב כוס של ברכה, ואתנטיל בין ימינא ושמאלא, וכלא אתער לגבי מלכא דשלמא דיליה. ובהאי אסתלק רעותא לעילא לעילא ברזא דאין סוף, רתיכא קדישא הכא אשתכח, דהא אבהן אינון רתיכא, דוד מלכא אתחבר עמהון, אינון ארבע רזא דרתיכא קדישא עלאה, ובגין כך ארבע תיבין בהאי קרא קדמאה, רזא דרתיכא קדישא שלימתא.
יז תו רזא דא: שיר דא רזא דדוד מלכא, דאיהו רזא לסלקא בשיר; השירים אלין אבהן, רזא דממנן רברבן, רתיכא שלימתא כדקא יאות; אשר לשלמה רזא מאן דרכיב על רתיכא שלימתא דא,
יח ובהאי קרא אשתכח שלימו דרזא מן העולם ועד העולם, רזא דכל מהימנותא, וכלא איהו רתיכא שלימתא, למאן דידיע ולמאן דלא אתידע, ולית מאן דקאים למנדע ביה, ועל דא אתמר האי קרא בארבע תיבין, רזא דרתיכא שלימתא מכל סטרין, מכאן ולהלאה רזא לחכימין אתמסר.
יט ותו אית ביה רזא פנימאה, דתנינן מאן דחמי ענבין בחלמיה, אי חיורין אינון טבין, אוכמין בזמנן טבין, דלא בזמנן צריכין רחמי, מאי שנא חיורי ומאי שנא אוכמי, ומאי שנא בזמנן ומאי שנא דלא בזמנן? ותו תנינן, אכלן לאינון אוכמי מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, אמאי?
כ אלא תנינן, אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבין הוו, דכתיב ענבמו ענבי רוש (דברים לב לב), ואלין אינון ענבין אוכמין, בגין דאית ענבין אוכמין, ואית ענבין חוורין, חוורין טבין דהא מסטר דחיי אינון, אוכמין צריכין רחמי, דהא מסטרא דמותא אינון. בזמנן טבין מאי טעמא, בגין דבזמנא דחוורי שלטן כלא אתבסם, דהא בההוא זמנא כלא אצטריך לתקונא, וכלא איהו שפיר, וכלא תקונא חדא אוכמא וחוורא. ובזמנא דחוורי לא שלטאן, ואוכמי אתחזון, למנדע דהא בדינא דמותא סליק, ואצטריך רחמי, דהא אילנא דחב ביה אדם קדמאה וגרים מותא ליה ולכל עלמא חמא.
כא הכא אית לאסתכלא ואי לאו דמר הכא, לא אימא תנינן דעלמא דא איהו כגוונא דעלמא דלעילא, ועלמא דלעילא כל מה דהוה בהאי עלמא הכי איהו לעילא. אי נחש גרים מותא לאדם לתתא - לעילא אמאי? אי תימא (עוד) לאתתא (ס"א לתתא), דבגין נחש אגרע נהורא, דהא סיהרא גרע נהורא לזמנין, ובההוא זמנא איהי מיתת, דכורא אמאי. ואי נימא דסיהרא בעטיו דהאי נחש מיתת בגריעו דנהורא, הא תנינן דלא בגין נחש הוה, אלא דאמרה סיהרא קמי קודשא בריך הוא וכו', הא לא הוה בגין נחש, ואי תימא דבעלה הכי הוא, חס ושלום דגריעו הוי לעילא.
כב אלא כל דא סתרי אורייתא, ונחש בכלא אתקין גריעו. תא חזי והכי אוליפנא, כל מה דעבד קודשא בריך הוא עילא ותתא, כלא ברזא דדכר ונוקבא איהו, וכמה דרגין אינון לעילא משניין אלין מאלין, ומדרגא עד דרגא רזא דאדם, ואינון דרגין דאינון זינא חדא, עבד לון קודשא בריך הוא דיוקנא דחד גופא, עד דסלקין ברזא דאדם.
כג ותנינן, ביומא תניינא דעובדא דבראשית דאתברי ביה גיהנם, אתעביד חד גופא ברזא דאדם, ואינון שייפין ממנן, דמתקרבין לאשא ומתין, ומהדרן כמלקדמין, ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חויא, ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא דהאי חויא, ועל דא מית, וחויא גרים ליה מותא דאיהו קריב ליה.
כד ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו, אבל אדם דאיהו קדישא עלאה איהו שלטא על כלא, דא יהיב מזונא וחיין לכלא, ועם כל דא בכלא מנע נהורא. האי חויא תקיפא, כד מסאיב משכנא, נוקבא דההוא אדם כדקאמר מיתת, ודכורא מית, וסלקין כמלקדמין, ועל דא כלא כגוונא דלעילא.
כה אכל אינון ענבין אוכמין, מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, בגין דשיצי ושליט על ההוא אתר, (נ"א ואעבר) ואתגבר עליה ואדק ליה, כמה דאת אמר אכלא ומדקא (דניאל ז ז), כיון דאעבר ההיא קליפה תקיפא, הא אתקרב לגבי עלמא דאתי, ולית מאן דמחי בידיה, ועל דא מאן דחמי בחלמיה דאינון ענבין אוכמין אכל ומהדק, מובטח ליה וכו'.
כו כגוונא דא, לא הוי שיר בביתא דדוד, עד דאתעברו אינון ענבין אוכמין ושלטא עלייהו, וכדין אתמר שיר השירים כמה דאתמר. באתר דא אקרי ענבים, כמה דאת אמר כענבים במדבר וגו' (הושע ט י), ואלין אינון ענבין חוורין.
כז שירתא דא איהי מעליא על כל שאר שירין דקדמאי, כל שירין דקדמאי אמרו, לא סליקו אלא גו שירין דמלאכי עלאי אמרי, ואף על גב דהא אוקמוה, אבל כתיב שיר המעלות לדוד. שיר המעלות - שיר דמלאכי עלאי אמרי, דאינון מעלות ודרגין, אמרי למאן? לדוד - לבקשא טרפא ומזונא מניה.
כח תו שיר המעלות כמה דאת אמר על עלמות שיר (תהלים מו א), על כן עלמות אהבוך (שיר א ג); לדוד בגין דוד מלכא עלאה, דאיהו משבח תדיר למלכא עלאה.
כט כיון דאתא שלמה מלכא, אמר שיר דאיהו עלאה לעילא, דרברבי עלמא עלאין קאמרי לגבי מלכא עלאה דשלמא כלא דיליה, כלהו דאמרי שירתא לא סליקו בההיא שירתא לומר, אלא ההוא שירתא דמלאכי עלאי קאמרי, בר שלמה מלכא, דסליק בההיא שירתא למה דרברבין עלאין עמודי עלמא קאמרי, כל בני עלמא ברתיכין תתאין, שלמה מלכא ברתיכין עלאין.
ל ואי תימא, משה דסליק בדרגא דנבואה, ובחביבו לגבי קודשא בריך הוא על כל בני עלמא, ההיא שירתא דקאמר ברתיכין תתאין הוה, ולא סליק יתיר?! תא חזי, שירתא דקאמר משה סליק לעילא ולא לתתא, אבל לא אמר שירתא כשלמה מלכא, ולא הוה בר נש דסליק בשירתא כשלמה,
לא משה סליק בתושבחתיה לעילא, ותושבחתא דיליה הוה למיהב תושבחן והודאן למלכא עלאה דשזיב לון לישראל, ועביד לון נסין וגבוראן במצרים ועל ימא. אבל דוד מלכא ושלמא בריה, אמרו שירתא בגוונא אחרא, דוד אשתדל לאתקנא עולמתן, ולקשטא לון במטרוניתא, לאתחזאה מטרוניתא ועולמתהא בשפירו, ועל דא אשתדל באינון שירין ותושבחן לגבייהו, עד דאתקין וקשיט כלהו עולמתן ומטרוניתא.
לב כיון דאתא שלמה, אשכח למטרוניתא מתקשטא ועולמתהא בשפירו, אשתדל למיעל לה לגבי חתן, ואעיל החתן לחופה במטרוניתא, ואעיל מלין דרחימו בינייהו, בגין לחברא לון כחדא, ולמהוי תרווייהו בשלימו חדא, בחביבו שלים, ועל דא שלמה סליק בתושבחתא עלאה על כל בני עלמא.
לג משה זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא, למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי, שלמה זווג לה למטרוניתא בזווגא שלימא לעילא, ואעיל החתן לחופה בקדמיתא, ולבתר עאל לתרווייהו בהאי עלמא, וזמין לון בחדוה בבי מקדשא דאיהו בנה.
לד ואי תימא, היך עייל משה למטרוניתא בלחודהא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא? תא חזי קודשא בריך הוא זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה כמה דאתמר, כיון דאזדווגת ביה במשה נחתת בהאי עלמא בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא, מה דלא הוות מקדמת דנא, ולעולם לא הוות בפרודא.
לה אבל לא הוה בר נש בעלמא מיומא דאתברי אדם, דיעול רחימו וחביבו ומלין דזווגא לעילא, בר שלמה מלכא, דאיהו אתקין זווגא דלעילא בקדמיתא, ולבתר זמין לון כחדא בביתא דאתקין לון. זכאין אינון דוד ושלמה בריה, דאינון אתקינו זווגא דלעילא, מיומא דאמר לה קודשא בריך הוא לסיהרא זילי ואזעירי גרמיך, לא אזדווגת בזווגא שלים בשמשא, בר כד אתא שלמה מלכא.
לו שיר השירים הא הכא חמש דרגין לאתדבקא בעלמא דאתי: 'שיר' חד, 'השירים' תרין - הא תלת, 'אשר' - הא ארבעה, 'לשלמה' - הא חמשה. בחמישאה איהו, דהא יומא דחמשין רזא דיובלא איהו.
לז תא חזי זווגא דלעילא לא יכיל שלמה לאתקנא, אלא בגין דאשתכח זווגא לתתא מקדמת דנא, ומאן איהו, זווגא דמשה, דאי לא הוי זווגא דנא, לא אתתקן זווגא דלעילא, וכלא ברזא עלאה איהו לחכימי לבא.
לח כתיב וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף (מ"א ה יב) האי קרא אוקמוה חברייא, אבל וידבר שלשת אלפים משל, ודאי על כל מלה ומלה דאיהו הוה אמר, הוו ביה תלת אלף משלי, כגון ספרא דקהלת דאיהו ברזא עלאה, ואיהו בארח משל, דלית ביה קרא דלאו איהו בחכמתא עלאה ובארח משל, אפילו קרא זעירא דביה.
לט דכד הוה מטי רב המנונא סבא קדמאה להאי קרא שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך (קהלת יא ט) - הוה בכי ואמר ודאי האי קרא יאות הוא, ואיהו בארח משל, ומאן יכיל למעבד דרשא במשל דא, ואי איהו דרשא, לית ביה דרשא אלא כמה דחמינן בעיינין, ואי חכמתא איהו, מאן יכיל למנדע לה.
מ מיד הוה תב ואמר כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' (בראשית לז ב). האי קרא דקהלת איהו משל לחכמתא דקרא דא דאורייתא, ודא משל לדא. שמח בחור בילדותך - והוא נער, ויטיבך לבך - היה רעה את אחיו בצאן, בימי בחורותיך - את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ודע כי על כל אלה - ויבא יוסף את דבתם רעה, יביאך אלהי"ם במשפט - אלה תולדות יעקב יוסף - יוסף אתכליל ביעקב. ורזין דסתרי תורה מאן יכיל למנדע לון.
מא והאי משל אתפשט לתלת אלף משלים, וכלהו בהאי משל, בשעתא דיוסף אתכליל ביעקב, תלת אלף אינון באברהם יצחק ויעקב, דכלהו בהאי משל ברזא דחכמתא. וכאן כמה טייעין אינון בטוענין דטמירו, בהו דיירי תריסין, דלית להון חושבנא לטמירין דחכמתא.
מב ויהי שירו חמשה ואלף הכי אוקימנא ויהי שירו של משל, וכלא חד, בין מאן דאמר ויהי שירו דשלמה, בין מאן דאמר ויהי שירו של משל - כלא איהו חד, וכלא איהו קאמר. ויהי שירו דא שיר השירים. וכי חמשה ואלף איהו שיר השירים?! ודאי הכי הוא, חמשה אינון תרעין ופתחין דמתפתחי במלכא דשלמא דיליה, ואינון חמש מאה שנין דאילנא דחיי, חמשין שנין דיובלא.
מג ואלף דא איהו אילנא דחיי, חתן דנפיק מסטריה, ואיהו ירית כל אינון חמשה למיתי לגבי כלה, יומיה דקודשא בריך הוא אלף שנין איהו, ודא איהו נהר דנגיד ונפיק מעדן, יוסף זכאה, דאקרי צדיק על שמא דסיהרא, כמה דאתני בה קודשא בריך הוא. ובגין כך שיר השירים קדש קדשים,
מד ולית לך קרא בשיר השירים דלא אית ביה רזא דחמשה ואלף ודאי. שיר השירים ודאי הכי הוא. חמש דרגין אינון בהאי קרא כמה דאתמר. ואי תימא האלף אמאי לא אדכר הכא? ודאי ההוא אלף טמירא הוה, וטמירא איהו עד דאתחברת אתתא בבעלה, ועל דא אשתדל שלמה למיתי ההוא אלף לגבי כלה, בטמירו דגושפנקא דחכמתא עלאה.
מה כיון דעבד קדש הקדשים לתתא, גניז וטמיר ועאל רזא דקדש הקדשים לתמן, למעבד גניזו דשמושא שלים עילא ותתא כדקא יאות. קדש הקדשים איהו לעילא רזא דחכמתא עלאה ויובלא, כגוונא דא ירתין חתן וכלא ירותא דאבא ואמא,
מו ואתהדרא אחסנת ירותא בגוונא אחרא, ירותא דאבא ירתא ברתא בסליקו דשמא קדישא דא, ואתקרי אוף הכי, קדש, חכמה. ירותא דאמא ירית ברא, ואקרי קדשים בגין דנטיל כל אינון קדשים עלאין, וכניש לון לגביה, ובתר יהיב לון ואעיל לון לגבי כלה.
מז ועל דא אמר שיר השירים, שיר לגבי קדש, השירים לגבי קדשים, למהוי כלא קדש קדשים ברזא חדא כמה דאתחזי, אשר לשלמה, הא אתמר למלכא דשלמא דיליה.
מח ואי תימא שבחא דא דיליה הוא, לא תימא הכי, אלא שבחא באתר עלאה איהו, סלקא. אבל הכא הוא רזא, כד מתתקנן דכר ונוקבא כחדא תחות מלכא עלאה, כדין ההוא מלכא אסתליק לעילא, ואתמליא מכל קדושין ומכל ברכאן דנגדין לתתא, ואתמלי ואריק לתתא, ודא איהו תיאובתיה דמלכא עלאה, כד אתמלי קדושן וברכאן ואריק לתתא.
מט ועל דא איהו צלותין ובעותין, דיתתקן ואתמליא ההוא מבועא עלאה, דכיון דאיהו מתתקן כדקא יאות, מחיזו דיליה, ומחיזו דההוא תקונא, מתתקנא עלמא תתאה ועולמתהא, ולא אצטריך עלמא תתאה לאתתקנא אלא מחיזו דעלמא עלאה, סיהרא לית לה חיזו מגרמה כלל, בר כד אתתקן בשמשא ואנהיר, ומחיזו דשמשא ותקונא דיליה אתתקנת סיהרא ואתנהירת.
נ מה דאצטריך צלותין ובעותין, דיתנהר ויתתקן ההוא אתר דנפקא מניה נהורא, דכיון דההוא אתר מתתקנא, מחיזו דיליה אתתקן כל מאן דלתתא, ובגין כך תושבחתא דקאמר שלמה לא אשתדל אלא בגין מלכא דשלמא דיליה דיתתקן, כיון דאיהו אתתקן, מחיזו דיליה כלא יתתקן, ואי איהו לא אתתקן, לית לה תקונא לסיהרא לעלמין, ובגין כך אשר לשלמה, דיתתקן ויתמלי כדקא יאות בקדמיתא, כמה דאתמר:

Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0