Zohar II:155b

Chapter 48: Zohar II:155b

The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.

English not available yet

א רבי יוסי ורבי חייא הוה אזלי באורחא, והוה חד טייעא טעין אבתרייהו, אמר רבי יוסי לרבי חייא, אית לן לאתעסקא ולאשתדלא במלי דאורייתא, דהא קודשא בריך הוא אזיל לקמן, (נ"א דהא שכינתא אזלא קמן, דכתיב צדק לפניו יהלך (תהלים פה יג)), ועל דא עידן הוא למעבד ליה (נ"א לה) תקונא בהדן בהאי ארחא:
ב פתח רבי חייא ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) האי קרא אתמר ואוקמוה חברייא, אבל עת לעשות לה' - בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא ובני נשא משתדלן בה - כביכול קודשא בריך הוא חדי בעובדי ידוי, וחדי בעלמין כלהו, ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו. ולא עוד אלא קודשא בריך הוא כניש כל פמליא דיליה, ואמר לון חמו עמא קדישא דאית לי בארעא, דאורייתי מתעטרא בגיניהון, חמו עובדי ידי דאתון אמרתון מה אנוש כי תזכרנו (שם ח ה), ואינון כד חמאן חדוה דמאריהון בעמיה, מיד פתחי ואמרי ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ (ש"ב ז כג).
ג ובשעתא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכול תשש חיליה דכתיב צור ילדך תשי (דברים לב יח), וכדין כתיב וכל צבא השמים עומדים עליו (דה"ב יח יח). ועל דא עת לעשות לה', אינון (בני עלמא) צדיקיא דאשתארן, אית לון לחגרא חרצין, ולמעבד עובדין דכשראן, בגין דקודשא בריך הוא יתתקף בהו בצדיקיא, ומשריין ואוכלסין דיליה, מאי טעמא, בגין דהפרו תורתך, ולא משתדלי בה בני עלמא כדקא יאות.
ד ההוא טייעא דהוה טעין אבתרייהו, אמר לון במטו מנייכו שאלתא חדא בעינא למנדע, אמר רבי יוסי ודאי ארחא מתתקנא קמן, שאיל שאלתך. אמר, האי קרא אי כתיב "יש לעשות" או "נעשה" - הוה אמינא הכי, מאי עת? ותו לעשות לה'? "לפני ה'" אצטריך!? מאי לעשות לה'? אמר רבי יוסי, בכמה גוונין ארחא מתתקנא קמן, חד דהוינן תרין והשתא הא אנן תלתא, ושכינתא אתכלילת בהדן, וחד דחשיבנא דלא הוית אלא כאילנא יבשתא, ואנת רעננא כזיתא, וחד דיאות שאלת, והואיל ושרית מלה אימא.
ה פתח ואמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך עת לעשות לה' אית עת ואית עת; עת לאהב ועת לשנא (קהלת ג ח), עת איהו לעילא, דההוא עת רזא דמהימנותא איהו, ודא אקרי עת רצון, והאי איהו דאתחייב בר נש למרחם לה' תדיר, כמה דאת אמר ואהבת את ה' אלהי"ך (דברים ו ה). ועל דא עת לאהב - דא איהו עת דאתחייב בר נש לאהב.
ו ואית עת אחרא דאיהי רזא דאלהי"ם אחרים, ואתחייב בר נש למשנא ליה, ולא יתמשך לביה אבתריה, ועל דא עת לשנא. ובגין כך כתיב דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש (ויקרא טו ב). (והכא)
ז בזמנא דישראל משתדלי באורייתא ופקודי אורייתא, ההוא עת רזא דמהימנותא קדישא מתתקנא בתקונהא, ומתקשטא בשלימותא כדקא יאות, ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכול ההוא עת לאו איהו בתקונהא, ולא אשתכחת בשלימו ולא בנהורא. וכדין עת לעשות לה' -
ח מאי לעשות? כמה דאת אמר אשר ברא אלהי"ם לעשות (בראשית ב ג). מאי לעשות? דאשתארו גופי דשידי דאתקדש יומא ולא אתעבידו, ואשתארו לעשות - רוחין בלא גופי. אוף הכא עת לעשות - אשתאר בלא תקונא ובלא שלימו. מאי טעמא? משום דהפרו תורתך, בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא, בגין דההוא עת הכי קיימא, או סלקא או נחתא בגיניהון דישראל.
ט אתו רבי יוסי ורבי חייא ונשקוהו ברישיה, אמר רבי יוסי, ודאי לית אנת כדאי לטייעא אבתרן, זכאה ארחא דא דזכינן למשמע דא, זכאה דרא דרבי שמעון שארי בגויה, דאפילו ביני טוריא חכמתא אשתכחת תמן, נחתו רבי יוסי ורבי חייא, ואזלו תלתהון בארחא.

Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0