Zohar II:166b

Chapter 78: Zohar II:166b

The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.

English not available yet

א כגוונא דא לתתא. לתתא מה כתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין (שם ד א). שריאת קו"ף לאולדא במעהא, בחילא וסיועא דאדם לבתר, דהא קבילת זוהמא מגו האי קו"ף, ועל דא לא כתיב הכא "ויולד" אלא ידע, ותהר ותלד ונפק פסולת מגו נוקבא.
ב ותוסף ללדת את אחיו את הבל - ובהאי נמי לא כתיב "ויולד", ואף על גב דמסטרא דדכורא הוה, אבל מקטרגא תשש ותבר חיליה, דהא באת קו"ף שריאו אתוון לאולדא.
ג כיון דאתבריר פסולת שריאו אתוון לאולדא מרזא דאת ש"ת - תקונא דכר ונוקבא באסתכמותא כחדא, וכדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו. ויקרא את שמו שת - ולא כתיב "ותקרא". ויקרא איהו ולא איהי. איהו קרא שמיה שת, תקונא דכר ונוקבא כחדא, דהוו באסתכמותא חדא.
ד תו אתגלגלו אתוון ואהדרו לאולדא, אל"ף דאדם, ואינון אתוון באתר דאיהו סיום שמיה, ומאן איהו נ', ולבתר ו' ולא ה', דהא אתעדיאת (נ"א אתיילידת) בהבל, בגין כך נטיל את אחרא אבתריה ו', וסיים בשירותא דש'ת ש' ואקרי אנו"ש.
ה אנוש - מה בין שמא דא לשמא דאדם? אלא אנוש לאו איהו בתוקפא הוה, תקונא דקדמאי הוה, מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכתיב מה אנוש כי תגדלנו וגו' ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו (איוב ז יח). ועל דא כתיב וה' חפץ דכאו החלי (ישעיהו נג י) - תבירו דגופא ותוקפא דנפשא אורית שת לאנוש, ירותא דהוה ליה לקבלא, ואיהו אוף הכי אורית לבנו.
ו תו אתגלגלו אתוון לאתקנא עקימא, ואתהדרו לאולדא. קינן האי תקונא דקין ואתתקן תחותיה. ואתהדרו אתוון לבסמא עלמא מעקימו דהוה. מהללאל - מ' סופא דאתוון דאדם. ה' ול' - תקונא דאתוון דהבל. ובגין דלא הוה חייבא כקין - לא אתחלפו אתוון משמיה, בר חד; דבאתר ב' הוה א', למהוי תקונא יתיר.
ז עד הכא אתבסם עלמא, ואתתקן עקימא משירותא דאנוש, בר חובא דאדם דלא אתבסם עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. אבל תקונא דעקימו דקין והבל אתתקן ואתבסם. אבל עלמא הוה בצערא ועצבונא עד דאתא נח, דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' (בראשית ה כט). וחובא דאדם לא אתבסם עד דקיימו ישראל על טורא דסיני וקבילו אורייתא, וכד ישראל קבילו אורייתא כדין נר ואור אתתקן כחדא.
ח והשתא רבותי, אנא מבבל, וברא דרב ספרא אנא, ולא זכינא לאשתמודעא לאבא, ואטרידנא הכא, ודחילנא דהא יתבי ארעא דא אינון ארייוון באורייתא, ושוינא עלי דלא אימא מילי דאורייתא קמי בר נש עד תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו, זכאה חולקי דאתערעתון הכא. ארים רבי יוסי קליה ובכי, וקמו כלהו ונשקוהו ברישיה. אמר רבי יוסי, זכאה חולקנא דזכינא בהאי ארחא למשמע מלי דעתיק יומין מפומך, מה דלא זכינן למשמע עד השתא.
ט יתבו כלהו, אמר לון, רבותי, מדחמינא צערא דהאי חמי וברתיה, דדחקי ומצטערי בנפשייהו דלא ידענא ברכת מזונא, אמינא לון דעד דאנדע ברכת מזונא לא אתחבר באנתתי כארח כל בני עלמא, ואף על גב דיכילנא לשמשא בה בלא חובה, לא בעינא למעבר על דעתייהו, הואיל ולא הוינא יכיל למימר מדי עד תרין ירחין. חדו רבי יוסי ורבי חייא וחמוי וברתיה, ובכו מסגיאו חדוה, אמר רבי יוסי, במטו מינך כיון דשריאת, אנהיר לן יממא, זכאה חולקנא בארח דא.

Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0