Chapter 1: Zohar II:67a
The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.
English not available yet
א וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה וגו'. רבי חזקיה (נ"א רבי אלעזר) פתח ואמר, (ויקרא ט כב) וישא אהרן את ידו, כתיב ידו. חד, בגין דבעי לארמא ימינא על שמאלא, והא אוקימנא רזא.
ב אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דארים ידוי לעילא, ולאו אינון בצלותין ובעותין, האי איהו בר נש דאתלטייא מעשרה שולטנין ממנן, ואינון (קהלת ז יט) עשרה שליטים אשר היו בעיר, אלין אינון עשרה די ממנן על פרישו דידין לעילא, לנטלא ההוא צלותא או ההיא ברכתא, ויהבי ביה חילא לאתיקרא שמא קדישא ואתברך מתתא, כיון דמתתא אתברך מההוא פרישו דידין לעילא, כדין אתברכא מעילא ואתיקר מכל סטרין.
ג ואלין עשרה ממנן זמינין לנטלא מאינון ברכאן דלעילא ולארקא לתתא, ולברכא לההוא דמברך ליה, דכתיב (במדבר ו כז) ואני אברכם.
ד בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דירים ידוי לעילא, למהוי בצלו או בברכאן או בבעותא, ולא ירים ידוי למגנא, בגין דאלין עשרה אינון זמינין ומתערין לגבי ההוא פרישו דידין, ואי הוא למגנא אינון עשרה לטיין ליה במאתן וארבעין ותמניא לווטין, והאי איהו דכתיב ביה (תהלים קט יז) ויאהב קללה ותבואהו,
ה וכדין רוח מסאבא שריא על אינון ידין, דאיהו ארחיה למשרי על אתר ריקניא, וברכתא לא שריא באתר ריקניא, ועל דא (נ"א דמברך ליה, ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא, אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמניא לווטין, וכדין רוח מסאבא שריא על אינון ידין, דאיהו ארחיה למשרי על אתר ריקניא, בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא, למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא, ולא ירים ידוי למגנא, ועל דא) כתיב (בראשית יד כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון, דמתרגמינן בצלו.
ו ובהאי פרישו דידין אית רזין עלאין, בשעתא דאתפרישו ואזדקפו לעילא, אוקיר בר נש לקודשא בריך הוא בכמה רזין עלאין, אחזי ליחדא רזא דעשר אמירן, בגין ליחדא כלא, ולאתברכא שמא קדישא כדקא חזי, ואחזי ליחדא רזא דרתיכין פנימאין, ורתיכין דלבר, בגין דיתברך שמא קדישא בכל סטרין, ויתיחד כלא כחדא עילא ותתא.
ז פתח ואמר, (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם, דא איהו רזא דזקיפו דאצבען כד זקיף לון בר נש לעילא, דבעי דלא לאזדקפא בריקניא, אלא בצלו ובבעותין ובברכאן (או בחד מנייהו), ועל דא ולא יראו פני ריקם, "ולא יראו לפני" לא כתיב, אלא פני, רזא דזקיפו דאצבען, דלא אצטריכו לזקפא למגנא כמה דאתמר.
ח עשרה שליטין דקאמרן, אינון עשר אמירן לתתא, ברזא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דאתוון רשימין, כגוונא דלעילא, ואלין קיימין בקדמיתא על ההוא זקיפו דאצבעאן,ובהא כל סטרא דקדושה אתאחד לעילא לארמא, כדין כל סטרין אחרנין אתכפיין כלהו, ואודן למלכא קדישא.
ט תא חזי ברזא דקדושה (נ"א דשמא קדישא) איהו מלך וכהן דמשמש תחותיה, (ברזא דקדושה) בין לעילא בין לתתא, אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים, ואיהו מלך עלאה, ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה דקא משמש קמיה, ודא איהו כהן דאקרי גדול, סטרא דימינא.
י אית מלך לתתא דאיהו כגוונא דההוא מלך עלאה, ואיהו מלך על כל מה דלתתא, ותחותיה אית כהן דמשמש ליה רזא דמיכאל כהנא רבא דאיהו לימינא, (ודאי בסטרא דקדושה אית מלך וכהן), ודא איהו רזא דמהימנותא שלימתא סטרא דקדושה.
יא בסטרא אחרא דלאו איהו סטרא דקדושה אית רזא דאיהו מלך, והא אוקימנא דאקרי (קהלת ד יג) מלך זקן וכסיל, ותחותיה אית כהן און, ודא הוא רזא דכתיב (הושע יב ט) ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי, בגין דחילא דא שלטא על ההוא עובדא דעבד ירבעם, ואלמלא דאשכח חילא דא לא יכיל לאצלחא בההוא עובדא.
יב רזא דמלה, בשעתא דהאי מלך והאי כהן אתכפיין ואתברו, כדין כל סטרין אחרנין אתכפיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא, כדין קודשא בריך הוא שליט בלחודוי עילא ותתא, כמה דאת אמר (ישעיה ב יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.
יג כגוונא דא ורזא דא ממש, עבד קודשא בריך הוא בארעא, דתבר מלך זקן וכסיל ודא הוא פרעה, בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר (שמות ה ג) אלה"י העברים נקרא עלינו, פתח ואמר לא ידעתי את ה', ובעא קודשא בריך הוא דיתיקר שמיה בארעא כמה דאיהו יקירא לעילא, כיון דאלקי ליה ולעמיה, אתא ואודי ליה לקודשא בריך הוא.
יד לבתר אתבר ואתכפייא ההוא כהן און, יתרו דמשמש תחותיה, עד דאתא ואודי ליה לקודשא בריך הוא, ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו', עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', ודא הוא כהן און סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא. ודא איהו רזא דאמרה רחל כד חמאת דמיתת, כמה דכתיב (בראשית לה יח) בן אוני, ובגין דא אוחי (נ"א אודי) יעקב ואמר בן ימין ולא בן אוני, סטר ימינא ולא שמאלא.
טו וכיון דההוא מלך וכהן אודו לקודשא בריך הוא ואתברו קמיה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה על כלא עילא ותתא, ועד דאסתלק קודשא בריך הוא ביקריה כד אודו אלין קמיה, לא אתייהיבת אורייתא, עד לבתר דאתא יתרו ואודי ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהי"ם, ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו', כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשלטנו על כלא.
טז רבי אלעזר פתח ואמר, (תהלים סז ד) יודוך עמים אלהי"ם יודוך עמים כלם. תא חזי דוד מלכא קם ושבח ואודי למלכא קדישא, והוה משתדל באורייתא בההיא שעתא, כד רוח צפון אתער והוה בטש באינון נימין דכנורא, וכנורא הוה מנגן ואמר שירה וכו'. ומה שירה הוה קאמר,
יז תא חזי בשעתא דקודשא בריך הוא אתער לגבי כל אינון רתיכין למיהב לון טרפא כמה דאוקימנא, דכתיב (משלי לא טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כדין כלהו בחדו פתחי ואמרי, (תהלים סז ב) אלהי"ם יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, כד רוח צפון אתער ונחית לעלמא, נשיב ואמר לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך, כנור בשעתא דאיהו מנגנא ביה בההוא רוחא, פתח ואמר יודוך עמים כלם (חסר). דוד כד הוה קם ואתער עליה רוח קודשא, פתח ואמר ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהי"ם אלהינ"ו, יברכנו אלהי"ם וייראו אותו כל אפסי ארץ, בגין לאמשכא טיבו דקודשא בריך הוא מעילא לתתא, לבתר אתא דוד ברוח קודשא וסדר לון כחדא, ואסתכל בכלא בהאי קרא דכנורא, (בגין) דשלימו דיקרא דקודשא בריך הוא עילא ותתא,
יח בשעתא דשאר עמין אתכפיין ואתיין ואודאן ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאינון אתכפיין ואודן ליה, כדין אשתלים יקרא דקודשא בריך הוא עילא ותתא. בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר ליה ה' אלה"י העברים נקרא עלינו וגו', פתח איהו ואמר לא ידעתי את ה',
יט ובעא קודשא בריך הוא דיתייקר שמיה בארעא כמה דאיהו יקירא לעילא, כיון דאלקי ליה ולעמיה, אתא ואודי ליה לקודשא בריך הוא, דכתיב (שמות ט כז) ה' הצדיק, איהו דהוה מלכא קרופינוס דכל עלמא, כיון דאיהו אודי כל שאר מלכין אודון, דכתיב (שם טו טו) אז נבהלו אלופי אדום.
כ אתא יתרו כומרא עלאה ורברבא, רב ממנא (דכל ממנא) דכל טעוון אחרנין, ואודי ליה לקודשא בריך הוא, ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהי"ם, כדין אסתלק ואתייקר קודשא בריך הוא ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשלטנו על כלא.
כא אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, על דא כתיב (תהלים סז ד) יודוך עמים אלהי"ם יודוך עמים כולם. אתא רבי אלעזר ונשיק ידוי. בכה רבי אבא ואמר, (שם קג יג) כרחם אב על בנים, מאן ירחם על רבי אלעזר לאשלמא מלוי, בר רחימו דמר, זכאה חולקנא דזכינא למשמע מלין אלין קמיה, דלא נכסוף בהו לעלמא דאתי.
כב אמר רבי אבא, הא "כהן און" לא כתיב ביתרו, כהן מדין כתיב? אמר ליה, כלא איהו חד, בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי, ולבתר חמוי דמשה כהן מדין, וכלא רזא חדא, דהא אלין תרין משה ויוסף בדרגא דרזא חדא קיימין, ברזא דאת ו"ו תרין ווין כחדא, ומה דאתמר כהן מדין, רזא דא אשת מדינים (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא).
כג ארים ידוי על רישיה רבי אבא ובכה, אמר נהירו דאורייתא סלקא השתא עד רום רקיעא דכרסייא עלאה, לבתר דיסתלק מר מעלמא מאן ינהיר נהירו דאורייתא, ווי לעלמא דישתאר יתום מינך, אבל מלין דמר יתנהירו בעלמא עד דייתי מלכא משיחא, וכדין כתיב (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה את ה' וגו':
כד וישמע יתרו כהן וגו' רבי חייא אמר, האי קרא אית לאסתכלא ביה, בקדמיתא כתיב את כל אשר עשה אלהי"ם למשה, ולבתר כתיב כי הוציא ה'. אלא רזא דא את כל אשר עשה אלהי"ם, דא שמא דאגין על משה ועל ישראל, ולא אתעדי מנייהו בגלותא, ולבתר שמא עלאה אפיק לון ממצרים, דהא שמא קדישא דאפיק לון ברזא דיובלא הוה.
כה דבר אחר: את כל אשר עשה אלהי"ם למשה, כד אתרמי לנהרא וכד שזיב ליה מחרבא דפרעה, ולישראל עמו דכתיב (שמות ב כד) וישמע אלהי"ם את נאקתם, וכתיב (שם א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ:
כו וישמע יתרו כהן מדין. רבי יוסי פתח, (תהלים קיא ט) פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו - מאי שנא בכל שאר קראי דבכלהו תרין תיבין מאלפא ביתא, ובהאי קרא ובקרא דאבתריה תלת תלת? אלא בגין לאשלמא שית סטרין בהאי אלפא ביתא. האי לקבל תלת פורקנין דישראל, בר פורקנא קדמאה, קרא אחרא לקבל תורה נביאים וכתובים, וכלא תליא בהאי חכמה.
כז "פדות שלח לעמו" כד פריק קודשא בריך הוא לישראל מגלותא דמצרים, ועבד לון נסין וגבורן. "צוה לעולם בריתו" כד אתא יתרו וקביל ליה קודשא בריך הוא, וקריב ליה לפולחניה, ומתמן אתקריבו כל אינון גיורין תחות גדפוי דשכינתא, מתמן ולהלאה קדוש ונורא שמו, דהא כדין אתקדש שמיה דקודשא בריך הוא, דהא (מסטרא אחרא) יתקדש שמא קדישא כד אתבר ואתכפיא סטרא אחרא כמה דהוה ביתרו:
כח וישמע יתרו וגו' - וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו? והא כתיב (שמות טו יד) שמעו עמים ירגזון? אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו, והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמיה דקודשא בריך הוא, ואתקרב לדחלתיה.
כט רבי אבא אמר, בכמה אתר תנינן דקודשא בריך הוא כל מה דעבד לעילא ותתא, כלא איהו קשוט ועובדא דקשוט, ולית לך מלה בעלמא דבעי בר נש לדחיא ליה מניה ולאנהגא ביה קלנא, דהא כלהו עובדא דקשוט אינון, וכלא אצטריך בעלמא.
ל דהא זמנא חדא הוה רבי אלעזר אזיל בארחא, והוה אזיל עמיה רבי חזקיה, חמו חד חויא, קם רבי חזקיה למקטליה, אמר ליה רבי אלעזר שביק ליה לא תקטליניה, אמר ליה והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, אמר ליה לרבי חזקיה, והא כתיב (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא, ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא.
לא ולזמנין כמה דעביד האי, הכי נמי שזיב לבר נש ממלין אחרנין, ועל ידוי ארחיש קודשא בריך הוא ניסא לבני נשא, וכלא בידא דקודשא בריך הוא תליא, וכלא איהו עובדי ידוי, ואצטריך עלמא להו, ואי לאו דאצטריך לון עלמא, לא עבד לון קודשא בריך הוא, ועל דא לא בעי בר נש לאנהגא בהו קלנא במלי דעלמא, במלוי ובעובדוי דקודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה.
לב פתח ואמר (בראשית א לא) וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד - "וירא אלהים" דא אלהי"ם חיים. "וירא" דאסתכל לאנהרא לון ולאשגחא לון. "את כל אשר עשה" כלא בכללא חדא עילא ותתא. "והנה טוב" דא סטרא דימינא. "מאד" דא סטרא דשמאלא. והא אוקמוה, טוב, דא מלאך חיים, מאד, דא מלאך המות, וכלא רזא חדא. רזא הוא לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא,
לג וירא אלהי"ם את כל אשר עשה, בכל עובדא דבראשית כתיב וירא אלהי"ם כי טוב, והכא וירא אלהי"ם את כל אשר עשה, אלהי"ם לתתא שליט על תתאי, אלהי"ם לעילא שליט על עלאי, דא איהו רזא דאלהי"ם חיים, (נ"א כלא איהו אלהי"ם חיים), דאנהיר ואדליק כל אינון בוצינין עלאין ותתאין, ומתמן נפקין כל אינון נהורין לאנהרא:
לד תוספתא: בטמירו דטמירין, אתרשים רשימו חד, דלא אתחזי ולא אתגליא, ההוא רשימו רשים ולא רשים, מארי דסכלתנו ופקחין דעיינין לא יכלין למיקם ביה, איהו קיומא דכלא, ההוא רשימו איהו זעיר דלא אתחזיא ולא אתגליא, קיימא ברעותא לקיימא כלא, לנטלא מה דנטלא, ממה דלית ביה רשימו ולא רעותא דלא אתחזי.
לה ההוא רשימו בעא לאחפיא גרמיה, ועבד ליה לגרמיה לאתטמרא ביה חד היכלא, ההוא היכלא אפיק ליה מגרמיה, ומתח ליה במתיחו רב וסגיא לכל סטרין, אוקיר ליה בלבושי יקר, פתח ליה חמשין תרעין,
לו לגו בגו אתטמר ואתגניז ההוא רשימו, כיון דאתגניז ביה ועאל בגויה, אתמליא נהורא, מההוא נהירו נבעין נהורין, וניצוצין נפקין מאינון תרעין, ונהרין כלא.
לז ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען, אינון שית יריען אינון חמש, לגו בגו אינון יריען קיימא חד יריעה מרקמא, בההוא יריעה אתחפייא ההוא היכלא, מניה אשגח וחמא לכלא,
לח האי היכלא איהו פקיחא דעיינין דלא ניים, איהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא, מגו נהירו דההוא רשימו, ההוא סכלתנו חכמתא טמירתא, רעו דרעותין (ס"א בעו דבעותין), הוי גניז וטמיר ולא אתגליא, קיימא ולא קיימא, בריך הוא מטמיר דטמירו, בריך הוא לעלם ולעלמי עד אמן.
לט תא חזי, יתרו הוא דיהב עיטא למשה על תקונא דדינין, הכי אצטריך, ורזא דא דאודי ליה לקודשא בריך הוא, וסדר קמיה תקונא דדינוי, לאחזאה מה דכתיב (דברים א יז) כי המשפט לאלהי"ם הוא, ולא לסטרא אחרא, ודינין לישראל אתייהיבו ולא לאחרא, דכתיב (תהלים קמז יט) חקיו ומשפטיו לישראל. ותא חזי לא ינהיג בר נש קלנא באחרא, ומלה דהדיוטא מלה איהו, דהא במשה כתיב וישמע משה לקול חותנו וגו'.
מ וישמע יתרו וגו'. פתח ואמר (תהלים יח נ) על כן אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה דוד מלכא אמר דא ברוח קודשא, בשעתא דחמא דהא יקרא דקודשא בריך הוא לא אסתליק בסליקו ולא אתייקר בעלמא אלא מסטרא דשאר עמין. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא אתייקר בעלמא אלא בגיניהון דישראל, הכי הוא ודאי, דהא ישראל אינון הוו יסודא דשרגא לאנהרא, אבל כד שאר עמין אתאן ואודן ליה בשעבודא דיקרא דקודשא בריך הוא, כדין אתוסף יסודא דשרגא ואתתקף על כל עובדוי, בחבורא חדא, ושליט קודשא בריך הוא בלחודוי עילא ותתא.
מא כגוונא דא כל עלמא דחילו ואימתא נפל עלייהו מקמי קודשא בריך הוא, וכיון דאתא יתרו דאיהו כומרא עלאה דכל טעוון אחרנין, כדין אתתקף ושליט יקרא דקודשא בריך הוא על כלא,
מב בגין דכל עלמא כד שמעו שמע גבורתיה דקודשא בריך הוא זעו, וכלהו הוו מסתכלן ביתרו דאיהו חכים ורב ממנא דכל טעוון דעלמא, כיון דחמו דאיהו אתא ופלח ליה לקודשא בריך הוא, ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהי"ם, כדין כלהו אתרחקו מפולחניהון, וידעו דלית בהון ממשו, כדין אתייקר יקרא דשמא קדישא דקודשא בריך הוא בכל סטרין, ועל דא אתרשים פרשתא דא באורייתא, ושירותא דפרשתא הוה ביה ביתרו.
מג יתרו חד מחכימין דפרעה הוה, תלת חכימין הוו ליה לפרעה, חד יתרו וחד איוב וחד בלעם, חד יתרו דלא הוה פולחנא וממנא ושמשא וככבא דשליט על שולטניה דלא הוה ידע פולחנא דאתחזי ליה, וההוא שמושא דיליה, בלעם הוה חרשא בכל מיני חרשין בין בעובדא בין במלה,
מד איוב הוה דחיל בדחילו, ובההוא דחילו הוה עקרא דיליה. בגין דמלה דלעילא בין דקדושה בין דסטרא אחרא, לא יכיל בר נש לאמשכא רוחא דלעילא לתתא ולמקרב גביה אלא בדחילו, דיכוין לביה ורעותיה בדחילו ותבירו דלבא, וכדין ימשיך לתתא רוחא דלעילא ורעותא דאצטריך,
מה ואי לא ישוי לביה ורעותיה בדחילו לההוא סטרא, לא יכיל לאתדבקא ביה רעותיה, בר להני טופסי דקיקין ולא בכלהו, בגין דאית בהו שלטנין דאצטריך לגבייהו רעותא דלבא ודחילו, כל שכן אינון מלין עלאין, דאצטריך דחילו ואימתא ורעותא יתיר.
מו יתרו אצטריך פולחניה דההוא סטרא תדיר, בין בזמנא דאצטריך ליה לבר נש, בין בזמנא דלא אצטריך ליה, בגין דההוא סטרא יהא דביק לגביה בשעתא דאצטריך ליה, בלעם אתדבק באינון חרשין כמה דאתמר,
מז איוב בסגיאו דההוא דחילו דיליה, אהדר במצרים למדחל מקמי קודשא בריך הוא, כד חמא אינון גבורן ונסין דעבד קודשא בריך הוא במצרים, יתרו לא אהדר בכל דא, עד דנפקו ישראל ממצרים, וכל אינון קשרין וטפסין דקשירו מצראי לא הוו כלום ונפקו, ולבתר דטבע לון בימא, כדין תב ואהדר לפולחנא דקודשא בריך הוא.
מח בלעם לא תב ולא אהדר דטנופא (ס"א דטפסא) דסטרא אחרא הוה מתדבק ביה, ועם כל דא אסתכלותא דמרחיק הוה מסתכל בגו ההוא טנופא (ס"א טפסא) ואתדבקותא דסטרא אחרא, דהא בסטרא אחרא אית נהירו דקיק חד דנהיר סחרניה, כמה דאת אמר (יחזקאל א ד) ונגה לו סביב, ובדא אסתכלותא זעיר (ועל דא) הוה מסתכל מרחיק, ולא בכלהו מלין,
מט וכד הוה מסתכל מלה זעיר מההוא נהירו כבתר כותלא, הוה אמר ולא ידע מאי קאמר, והוה מסתכל בההוא נהירו בסתימו דעינא, דאתגלגל עינא וחזי בר נש נהורא סתימא ולא חזי, ורזא דא (במדבר כד ג) שתום העין, ואוקמוה שתום, סתום, וכלא חד.
נ דהא לית סטרא אחרא דלית ביה נהירו דקיק זעיר מסטרא דקדושה, כגוונא דרוב חלמין דבסגיאות תבנא אית חד גרעינא דחטין, בר אלין טפסי דקיקין חציפין, דכלהו מסאבי יתיר, ובהו הוה בלעם יודע.
נא זכאה חולקיה דמשה דאיהו לעילא בכל קדושין עלאין, ואסתכל במה דלא אתייהב רשו לבר נש אחרא בעלמא לאסתכלא, וכמה דבלעם הוה חמי נהירו זעיר דקיק כמבתר כותלא מגו ההוא סטרא אחרא, אוף הכי משה מגו נהירו עלאה רב וסגי, הוה חמי לתתא כמבתר כותלא חד חשוכא דקיק דאתחזי ליה, ולאו בכל זמנא, כמה דבלעם לא הוה מסתכל ההוא נהירו בכל זמנא.
נב זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא, מה כתיב ביה (שמות ג ב) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, הסנה ודאי הוה בגו ההוא קדושה ואתדבק ביה, דכלא אתדבק דא בדא טהור וטמא, לית טהור אלא מגו טמא.
נג ורזא דא (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא קליפה ומוחא דא בדא סלקא, ודא קליפה לא יתעדי ולא יתבר, עד זמנא דיקומון מתין מעפרא, כדין יתבר קליפה, ונהירו ינהיר בעלמא בלא סתימו, מגו מוחא, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי:
Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0