פרק יט: ח״ג סב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אתא רבי אבא ושאיל: כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו' (ויקרא טז ח). הני עדבין למה? ואהרן למה ליה למיהב עדבין? ופרשתא דא למה? והא אוליפנא קמיה דמר סדרא דיומא והאי בעינא למנדע.
ב פתח ר' שמעון ואמר: ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד). וכי מה חמא יוסף למיסב לשמעון עמיה יתיר מאחוהי? אלא אמר יוסף בכל אתר שמעון פתיחותא דדינא איהו, וההוא שעתא דאזילנא מאבא לגבייהו דאחי - שמעון פתח בקדמיתא בדינא. הדא הוא דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו וגו' (בראשית לז יט כ). לבתר בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי - כלהו בדינא הוו. טב למיסב דא ולא יתער קטטותא בכלהו שבטין!
ג ותנינן מאי קא חמא שמעון לאזדווגא בלוי יתיר מכלא? והא ראובן הוה אחוה וסמיך ליה? אלא שמעון חמא וידע דלוי מסטרא דדינא קא אתי, ושמעון מסטרא דדינא קשיא יתיר אתאחד. אמר נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא. מאי עביד קב"ה? נטיל ליה לחולקיה ללוי. אמר מכאן ולהלאה שמעון ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי.
ד תאנא בסטרא דאימא תרין גרדיני טהירין אתאחדן בידא שמאלא, והא אוקימנא דאינון 'מאללי ארעא' בכל יומא ויומא. והיינו רזא דכתיב שנים אנשים מרגלים.
ה ותאנא - זכאה חולקיהון דישראל יתיר מכל עמין עכו"ם! דקב"ה בעי לדכאה להו ולרחמא עלייהו, דאינון חולקיה ועדביה. הדא הוא דכתיב כי חלק ה' עמו וגו' (דברים לב ט) וכתיב ירכיבהו על במתי ארץ (דברים לב יג). על במתי ארץ דייקא. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. ועל דא קב"ה רחימותא דיליה אתדבק בהו. הדא הוא דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), וכתיב כי מאהבת ה' אתכם וגו' (דברים ז ח). ומגו רחימותא יתירא דרחים להו - יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו ולזכאה להו מכל חוביהון, דכתיב כי ביום הזה וגו'. בגין דיהון זכאין בעלמא דין ובעלמא דאתי ולא ישתכח בהו חובא. ועל דא ביומא דא מתעטרין ישראל ושלטין על כלהו גרדינין ועל כלהו טהירין.
ו תאנא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ונתן אהרן - בגין דאתי מסטרא דחסד. על שני השעירים - על דייקא, בגין דתתבסם מטרוניתא. גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והא תרין שעירין אינון - אמאי חד לה'? אלא אמר קב"ה יתיב האי גבאי, וחד יזיל וישוט בעלמא. דאלמלי תרווייהו מזדווגן - לא יכיל עלמא למסבל!
ז נפק האי - אזיל ושאט בעלמא - ואשכח להו לישראל בכמה פולחנין בכמה דרגין בכמה נמוסין טבן. לא יכיל להו. כלהו שלמא בינייהו - לא יכיל למיעל בהו בדלטורא. האי שעירא אחרא שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל.
ח תאנא כמה חבילי טריקין מזדווגן דאינון תחות ידיה. וממנן לאללא ארעא על כל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא לא שכיח דילטורא למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא - כמה חידו על חידו! מתבסמין כלהו ביה! וההוא גרדינא דנפיק - אהדר ואמר תושבחתא דישראל. קטיגורא אתעביד סניגורא.
ט ותא חזי - לאו דא בלחודוי הוא! אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו - קב"ה יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון דקרבין קמי קב"ה, וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא! כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא - הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דילטורא. וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקב"ה.
י תאנא בההיא שעתא דכתיב ולקח (אהרן) את שני השעירים וגו' (ויקרא טז ז) - מתערין אינון בההוא יומא לעילא ובעיין לשלטאה ולמיפק בעלמא. כיון דכהנא מקרב אלין לתתא - מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין; כהנא יהב עדבין לתתא, כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקב"ה לתתא וחד אפקין ליה לההוא מדברא - הכי נמי לעילא! חד אשתאר ביה בקב"ה וחד נפיק ושט בעלמא לההוא מדברא עלאה. וחד בחד מתקשר.
יא כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו' (ויקרא טז כא). בגין כך וסמך אהרן את שתי ידיו - דקב"ה יסתכם על ידוי. על ראש השעיר החי - החי דייקא, לאכללא ההוא דלעילא.
יב והתודה עליו את כל עונות - כמה דכתיב והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה ה), ואוקימנא עליה - דאתדכי בר נש ואשתאר 'עליה' כל ההוא חובא. אוף הכי והתודה עליו - בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל - עליו, כלומר ישתארון כלהו 'עליו'.
יג אמר ליה ר' אבא, אי הכי והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז ז)? אמר ליה, שאני הכא דהתם לשעירים הוו קרבין קרבנא! ובגין כך לא כתיב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים" אלא לשעירים - דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה. תא חזי דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין, ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0