פרק כז: ח״ג סה ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר ליה: אלעזר ברי! מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות! דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא - קשרא דחד בחד בגין ליחדא שמא קדישא - עליה כתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו' (במדבר טו לא). אפילו דגרע חד דרגא או חד קשרא מאת חד מנייהו!
ב תא חזי י' בקדמיתא - כללא דכלא. סתים מכל סטרין, שבילין לא מתפתחין. כללא דדכר ונוקבא. קוצא דיו"ד דלעילא - רמיזא לאין. לבתר י' דאפיק ההוא נהרא דנגיד ונפיק מניה ולאתעברא מניה ה'. בהאי כתיב ונהר יוצא מעדן - יוצא ולא "יצא". בגין כך לא בעיא לאתפרשא מניה ובגין כך כתיב רעיתי (שיר א טו).
ג ואי תימא נהר כתיב - משמע חד, והא הכא ג'? הכי הוא ודאי! י' אפיק תלתא ובתלתא אתכלל כלא. י' אפיק לקמיה ההוא נהר ותרין בנין דינקא להו אמא ואתעברת מנייהו ואפיק לון. לבתר ה'. כגוונא דא [ציור]. ואינון בנין תחות אבא ואמא.
ד בתר דאולידת - אפיקת בן דכר ושוייה לקמה. ובעי למכתב ו'. והאי ירית אחסנתא דאבא ואימא. וירית תרין חולקין. ומניה אתזן ברתא. ועל דא בעי למכתב לבתר ו"ה[ציור] כחדא. כמה דה' קדמאה י"ה כחדא ולא בעי לאתפרשא לון - אוף הכא ו"ה כחדא ולא בעי לאפרשא לון. והא אוקימנא מלי. ולאתר אחרא סלקין הני מלי. זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין רזין עלאין דמלכא קדישא ויתחזון לאודאה ליה! הדא הוא דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד).
ה תאנא: א"ר יהודה אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ (תהלים נ א) - שלימו דכלא, שלימו דאבהן קדישי. דבר ויקרא ארץ - לאשתכחא בכנסת ישראל בשלימו בחדוותא. ומאן אתר הוא אשתכח עמה? הדר ואמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב).
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0