פרק ב: ח״ג פח ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה - אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא - יומא דדינא עלאה הוא - דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה! אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא - מה יימא למארי פקדונא?!
ב זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה, קסטר בקטרין בקומטא דההוא בר נש, ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא. ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא, ומגו סגיאות תיאובתא דנפשא בשכינתא - נפקת לקבלה.בתר דנפק' - מאן איהי נפשא דאתדבק בה ותתקבל בגווה, והא אוקמוה להני מילי.
ג בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא - אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא (דברים כא כג). בגין דמיתא דישתהי כ"ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא - יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא, ומעכב עבידתא דקב"ה מלמעבד. דאפשר דקב"ה גזר עליה בגין למיתיה בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא - נשמתא לאו עאלת קמי קב"ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא; דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לבר נש דמיתת אתתיה - לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא, ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ.
ד דבר אחר: כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא - לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא, ולבתר יכלא למיעל. ומאליהו תנדע! דהוו ליה תרין גופין - חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא, וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר - צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא.
ה ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן - לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה. ואסתאב יתיר. ועל דא אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו - בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0