פרק יט: ח״ג צב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א רבי שמעון פתח: וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב א). האי קרא רזא דחכמתא אית ביה, ואית לן לאסתכלא ביה, דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה.
ב אלא תא חזי בשעתא דקב"ה בעי למידן עלמא בכפנא - לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא. דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא, ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא אלא קב"ה אכריז עליה וקארי. הדא הוא דכתיב כי קרא ה' לרעב (מ"ב ח א). מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב,
ג ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא - דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. ועל דא אמר יעקב לבנוי למה תתראו? - למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה.
ד אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה, ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ותא חזי יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים - בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0