פרק כב: ח״ג צג ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי (ויקרא כג ב). ר' יצחק פתח: ויקרא אלהים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא. כד אסתכל קב"ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא - גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב וימנע מרשעים אורם (איוב לח טו), וכתיב אור זרוע לצדיק (תהלים צז יא).
ב תא חזי ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה - הא תנינן יהי אור - אור דכבר הוה! והכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי - הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי - הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - דלילה לית בלא יום, ולית יום בלא לילה, ולא אקרי 'אחד' אלא בזווגא חד. וקב"ה וכנסת ישראל אקרי 'אחד', ודא בלא דא לא אקרי 'אחד'.
ג תא חזי בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד. ואימתי אקרי אחד? בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב"ה. הדא הוא דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד). ודא בלא דא לא אקרי אחד.
ד תא חזי מועדי ה' אשר תקראו וגו' - לזַמנא כלא לאתר חד, ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא ד'אחד', ולמהוי ישראל לתתא גוי אחד בארץ. תינח קב"ה בכנסת ישראל דאקרי אחד, ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא - במה יקרון אחד?
ה אלא בירושלם דלתתא אקרון ישראל אחד. מנא לן? דכתיב גוי אחד בארץ - ודאי בארץ הם גוי אחד; עמה אקרון 'אחד', ולא אינון בלחודייהו. דהא "ומי כעמך ישראל גוי אחד" סגי ליה! אבל לא אקרון 'אחד' אלא בארץ - בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא. ובגין כך כלא קשיר דא בדא, זווגא חדא. זכאה חולקהון דישראל! ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג) - אתמר והא אוקמוה::
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0