פרק יג: ח״ג קנב ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א וְיַעשו את בני ישראל את הפָּסח במועדו (במדבר ט ב). מאי ויעשו? אמר רבי יוסי הא אתמר כל מאן דאחזי עובדא לתתא כדקא יאות - כאילו עביד ליה לעילא! דהא בגיניה אתער ההוא מלה כביכול כאילו הוא עביד ליה. והא אתמר.
ב איש איש כי יהיה טמא וגו' (במדבר ט י) - איש איש תרי זמני אמאי? אלא איש דהוא איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה, והוא פגים גרמיה דלא שרייא עלוי נשמתא עלאה. מאי טעמא? בגין דאיהו גרים והוא מסאב ליה לגרמיה. ועל דא איש איש - איש דיתחזי למהוי 'איש', והוא מסאב גרמיה דלא ישרי עלוי קדושה דלעילא.
ג או בדרך רְחֹקָהׄ - דא איהו חד מעשרה דאינון נקודים באורייתא. וכולהו אתיין לאחזאה מלה! מאי בדרך רחוקה? בגין דבר נש דאיהו מסאיב גרמיה - מסאבין ליה לעילא. כיון דמסאבין ליה לעילא - הא איהו בדרך רחוקה מההוא אתר וארחא דזרעא דישראל אחידן ביה. הא בדרך רחוקה אחיד! דאתרחק מלמקרב לכון ולאתקשרא בכון כמה דאתון מתקשרין.
ד אמר רבי יצחק: והא כתיב כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה - דאתחזי תרין מלין, משמע דכתיב או!? אמר ר' יוסי: כאן עד לא מסאבין ליה, כאן בתר דמסאבין ליה. ומשמע אפילו האי או האי - לא ישרי עלוי קדושה דלעילא ולא יעבדון פסחא בזמנא דישראל עבדין ליה.
ה ואי תימא הא בירחא תניינא עביד אי לא מתקן גרמיה! לא! אלא כיון דמתדכי ומתקן גרמיה - הא ירחא תניינא למעבד פסחא. מכאן כל בר נש דמדכי גרמיה - מדכאן ליה.
ו דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאים בירחא תניינא לאו הכי! דהא ישראל זרעא קדישא דעבדו פסחא בזמניה נטלו ליה לסיהרא ולשמשא כחד, ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא נטיל בניינא. מאי יסודא? לא תימא יסודא עלאה דצדיקא דעלמא. אלא יסודא דאבן טבא! כמה דאת אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קיח כב). והאי הוא אבן דשארי עליה מאן דשארי.
ז אמר רבי יהודה: ודאי כלא נטיל אפילו בירחא תניינא, אבל לאו איהו כמאן דנטיל ליה בזמניה. מאי טעמא? דא דנטיל פסחא בזמניה נטיל מתתא לעילא ולא נחית, בגין דמעלין בקדש ולא מורידין. ודא דנטיל בתר זמניה נחית מעילא לתתא. בגין כך שוין בכלא, ולא שוין. דדא סליק ולא נחית, ודא נחית ולא סליק. בגין כך מאן דמקרב פסחא בזמניה - שבחא יתיר אית ליה. זכאין אינון ישראל דזכאן בכלא, דזכאן באורייתא! וכל מאן דזכי באורייתא - זכי ליה בשמא קדישא! זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי!
ח פקודא [ל'] למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבו אחרא. אי רזא דפסח רזא דמהימנותא - דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדוה - איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא!?
ט אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן - לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין. וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח - יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי. כרוזא כריז "כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא - ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעיה!" אימתי כרוזא כריז? בארבעה עשר לירחא תניינא. דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן. מכאן ולהלאה - ינעלון תרעי. ועל דא פסח שני.
י (פקודא דא לספור ספירת העומר -) פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו. ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותן כמשפטן. וטמאים להיות נדחים לפסח שני דאיהו פקודא תליתאה תנאין ואמוראין! אית בני נשא כחולין דטהרה מסטרא דמיכאל, וכחולין דהקדש כגון בשר קדש ואינון מסטרא דגבריאל. כהן ולוי. ואית בני נשא דאינון כיומין טבין ואינון קדש קדשים.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0