ח״ג קצז ע״א

פרק יז: ח״ג קצז ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א רבי אבא פתח אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן (שיר א ח). כנישתא דישראל אמרת לגבי מלכא עלאה. כנישתא דישראל - מהו כנישתא? דא איהו עצרת - כנישו, כמה דאת אמר מאסף לכל המחנות (במדבר י כה), מאן דכניש לכל משריין עלאין לגביה.
ב ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא ואתמר עצרת, כמה דאת אמר כי עצור עצר ה' (בראשית כ יח) דנקיט ולא יהיב - הכי הוא ודאי! דהא מגו מהימנו סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא - יהבו לה בלא עכובא כלל. ואיהי כד מטא לגבה כל מאן דכנישת - עצר ומעצר ומעכבת, דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא; טפין טפין זעיר זעיר. מאי טעמא? בגין דלא אשתכח לתתא מהימנותא אלא כמה דאת אמר זעיר שם זעיר שם (ישעיהו כח י) - זעיר זכותא וזעיר אנהרותא דטלא, מדה לקבל מדה.
ג דאלמלא תשכח מהימנותא כמה דאשתכחו בה - אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא כלל. ואיהי חדאת. וכדין יהבין לה מתנן ונבזבזן סגיאין דא על דא, ולא יהון מעכבין לה כלל. אבל תתאין - אינון מעכבין לון ומעכבין לה, וכדין איהי עצרת. עצור עצר ה' ודאי! כביכול יהיב תמצית ולא יתיר.
ד ועם כל דא כאימא יהבת לבנין בטמירו דלא ידעין בה. הכי עבידת לון לבנהא ישראל. ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למנקט ענוגין וכסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טיפה דחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין. וכדין ידעין לעילא דמומא בהו בישראל,
ה ואתער שמאלא מיד ומשיך חוטא לתתא. ותכהין עיניו מראות (בראשית כז א) - מה דהוה מסתכל בעין שפירו בכללא דאברהם בלא דינא כלל - כדין ותכהין עיניו מראות - מראות ודאי מלאסתכלא בכללא דרחמנו. כדין אתערו דסמא"ל בקל תקיף לאתערא על עלמא כמה דאת אמר ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' - גדול איהו לגבי משריין דסטרא אחרא, איהו גדול ונהיג לכל ארבין דימא דערטירן ברוחא בישא לאטבעא לון בעומקא דימא באינון מצולות ים דיליה.
ו וכד קב"ה הוא ברחמנו - כדין כל חטאין וכל חובין דישראל יהיב ליה ואיהו אטיל לון למצולות ים. כל משריין דיליה מצולות ים אקרון, ואינון נטלי לון ומשטטי בהון לכל שאר עמין. וכי חטאין דישראל וחובין דלהון זרקין ומתפלגין לעמא דלהון?! אלא אינון מחכאן ומצפאן למתנן דלעילא ככלבי לקמי פתורא. וכד קב"ה נטיל כל חובייהו דישראל וזריק עלייהו - כלהו חשבי דמתנן ונבזבזן דאיהו בעא למיהב לישראל דאעבר מנייהו ויהב לון. ומיד כלהו בחידו וזרקין לון על שאר עמין.
ז תא חזי כנישתא דישראל איהי אמרת בגלותא שחורה אני ונאוה - אזעירת גרמה לקמי מלכא עלאה. וכדין שאילת מניה ואמרת: הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים (שיר א ז) - תרין זמנין איכה איכה אמאי? אלא איהי רמיזא על תרין חרבנין דתרין מקדשין דקראן כלא איכא איכה. איכה תרעה בחרבן בית ראשון, איכה תרביץ בחרבן בית שני. ועל דא תרין זמנין איכה איכה.
ח תרעה...תרביץ - לאו דא כדא. גלותא דבבל דאיהי זמן זעיר - קארי ביה תרעה, ועל גלותא דאדום דאיהו זמן סגי - קארי ביה תרביץ. ועל דא תרין זמנין איכה איכה. ותו תרעה...תרביץ - "ירעה" מבעי ליה? "ירביץ" מבעי ליה? אוף הכי דהא על ישראל אמרת. אלא איהי אמרת על נפשה - איכה תרעה כלתך לבנהא בגלותא דיהון בין שאר עמין? איכה תרביץ בצהרים - היך תטיף איהי עלייהו טלין ומיין גו חמימו דצהרים?
ט שלמה אהיה כעוטיה - בשעתא דישראל קראן מגו עאקו דחיקו דלהון ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון "אימתי תפקון מן גלותא?! אלהכון היך לא עביד לכון נסין?!" ואינון משבחן לקב"ה ואודן ליה על כל צערא וארכו דגלותא ואמרי: "כה תרעה לן ביומין קדמאין! כה תרביץ עמנא בגלותא ותפרוק לנא לזמנא בתראה!". כל דא שבחא ומהימנותא תאיבין לון ישראל. "ואנא יתיב כעוטיה ולא יכילת למעבד לון נסין ולמיהב לון נוקמין!" איהו אתיב לגבה: אם לא תדעי לך היפה בנשים (שיר א ח). האי קרא הכי מבעי ליה - "אם לא תדעי היפה בנשים". לך אמאי? אלא אם לא תדעי לך - לאתקפא גרמך בגלותא ולאתקפא חילא לאגנא על בנך. צאי לך - צאי לך לאתקפא בעקבי הצאן - אינון תינוקות דבי רבן דאולפי תורה.
י ורעי את גדיותיך - אלין עתיקי משדים דקא מסתלקי מעלמא ואתמשכן לבי מתיבתא עלאה דאיהי על משכנות הרועים, על דייקא. "במשכנות הרועים" לא כתיב, אלא על משכנות הרועים - דא מתיבתא דמטטרו"ן דתמן כל תקיפין וינוקין דעלמא ומנהיגי אורייתא בהאי עלמא באיסור והיתר בכל מה דאצטריכו בני עלמא, דהא 'עקבי הצאן' אינון תינוקות כדאמרן.
יא אמר ר' אלעזר: עקבי הצאן - אינון תלמידי דבי רב דקא אתיין לבתר בעלמא ואשכחן אורייתא בארח מישר ואורחא פתיחא. ועל דא אינון מחדשן מלין עתיקין בכל יומא, ושכינתא שרייא עלייהו וצייתא למליהון, כמה דאת אמר ויקשב ה' וישמע (מלאכי ג טז). אמר ר' אבא הכי הוא ודאי! וכלא חד מלה!
יב דבר אחר: אם לא תדעי לך - לך למה? אלא בכל אתר דישראל בגלותא איהי עמהון בגלותא. ועל דא כתיב לך וכתיב בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג ט). ודא הוא לך. היפה בנשים. היפה - איהי אמרת דאיהי אוכמתא כמה דאת אמר שחורה אני, ואיהו אמר לגבה יפה את! שפירתא! היפה בנשים - שפירתא איהי על כל דרגין! וכתיב יפה את רעיתי (שיר ו ד).
יג דבר אחר: היפה בנשים - טבתא בטיבו. דעבידת טיבו לבנהא בטמירו בגניזו, וקב"ה סגי טב עליה כל מה דעבידת לבנהא בטמירו בגניזו אע"ג דלא מכשרן עובדין. מכאן דאתחזי לאבא כד אמא רחמא על בנין יהא תאיב עליה כל מה דעבדת לבנהא רחמין בטמירו, אע"ג דלא מכשרן עובדין.
יד אמר ר' אבא תווהנא על ההוא דכתיב כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו' ותפסו בו אביו ואמו וגו' (דברים כא יח יט). ותנינן דבההיא שעתא אמר קב"ה למשה "כתוב!". אמר ליה משה: "מאריה דעלמא! שביק דא! אית אבא דעביד כדין לבריה!?" ומשה מרחיק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קב"ה לבני ישראל. אמר: "מאריה דעלמא שבוק מלה דא!". אמר ליה קב"ה למשה: "חמינא מה דאת אמר. כתוב וקבל אגרא! את ידעת ואנא ידע יתיר! מה דאת חמי עלי ההוא עובדא - דרוש קרא ותשכח!".
טו בההוא שעתא רמז ליה ליופיא"ל רבנא דאורייתא. אמר למשה: אנא דרישנא להאי קרא! כתיב כי יהיה לאיש - דא קב"ה דכתיב ה' איש מלחמה (שמות טו ג). בן - דא ישראל. סורר ומורה דכתיב כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל (הושע ד טז). איננו שומע בקול אביו ובקול אמו - דא קב"ה וכנסת ישראל. ויסרו אותו - דכתיב וַיָּעַד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו' (מ"ב יז יג). ולא שמע אליהם - דכתיב ולא ישמעו אל ה' וגו' (ירמיהו ה כא). ותפשו בו אביו ואמו - בדעתא חדא בהסמכה חדא.
טז והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו (דברים כא יט). אל זקני עירו - "אל זקני עירם ואל שער מקומם" מבעי ליה! מאי אל זקני עירו ואל שער מקומו? אלא אל זקני עירו דא קב"ה, ואל שער מקומו דא כנסת ישראל. זקני עירו - אלין יומין קדמאין, יומין עתיקין וסבין דכלא. שער מקומו - דא מוסף שבת.
יז ועם כל דא - אע"ג דכלא ידעין דינא - לעילא איהו! בגין דבי דינא דאמא ואבא קריבין אינון לישראל ואחדין בהו, וכל קריב לא דאין דינא לקרובים, ופסול איהו לדינא. בקדמיתא מה כתיב? אל זקני עירו ואל שער מקומו. כיון דחמא קב"ה דאינון קריבין - מיד סליק דינא משער מקומו. מה כתיב בתריה? ואמרו אל זקני עירו - לחוד. "ואל שער מקומו" לא כתיב אלא אל זקני עירו.
יח בנינו זה ודאי ולאו דשאר עמין. סורר ומורה איננו שומע בקולנו - מאי שנא דהא בקדמיתא לא כתיב זולל וסובא ולבתר כתיב זולל וסובא? אלא מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא? בגין דאיהו זולל וסובא בשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו לה), וכתיב ויאכל העם וישתחוו - דעקרא ויסודא אכילה ושתיה כד עבדין בשאר עמין. דא גרים לון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא!
יט ועל דא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים - אלין כל שאר עמין דהוו מקלעין להו באבנים וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא מהני לון כלום. כיון דשמע משה כדין - כתב פרשתא דא.
כ ועם כל דא - היפה בנשים! טבא ויקירא בנשים דעלמא! צאי לך בעקבי הצאן - הא אוקימנא אלין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ורעי את גדיותיך - אלין ינוקי דבי רב דלא טעמו טעם חובא בעלמא. על משכנות הרועים - אלין מלמדי תינוקות ורישי ישיבות.
כא דבר אחר: עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים (שיר א ח) - חסר ו' - אינון בישין. אלין מלכי האמורי דנטלו ישראל ארעא דלהון לרעיא מקניהון. ולבי מרעה יהב ישראל ארעא דא. כדין שמע בלק דארעא דהות חשיבא כל כך עבדו ישראל קרבא דא וסתרו לה עד דשוו לה בי מרעה - כדין אשתדל בכל מה דאשתדל ושתף בהדיה לבלעם.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0