ח״ג קיז ע״א

פרק א: ח״ג קיז ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר (במדבר א א). ר' אבא פתח: ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' (בראשית א כז). האי קרא אתמר. תא חזי בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי, והוה כליל מכלא, והוה נהוריה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. והוו דחלין קמיה כלא.
ב ואע"ג דהא אוקמוה, אית לאסתכלא ביה בהאי קרא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. כיון דאמר בצלמו - מאי בצלם אלהים ברא אותו? אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא; חד לדכר וחד לנוקבא.
ג ובגין כך דו פרצופין הוו ודאי. וסיפא דקרא אוכח דכתיב זכר ונקבה ברא אותם. וכליל הוה מתרין סטרין. ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי - הא היא נמי כלילא מתרין סטרין למהוי שלים בכלא.
ד והוה מסתכל בחכמתא לעילא ותתא. כיון דסרח - אתמעטו פרצופין וחכמתא אסתלקת מניה, ולא הוה מסתכל אלא במלי דגופיה. לבתר אוליד בנין מעלאי ותתאי, ולא אתישבו דא ודא בעלמא. עד דאוליד בר ומניה אשתיל עלמא דאקרי שת, והא אוקמוה.
ה ועם כל דא עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה - עד דאתא אברהם, ואתקיים עלמא. אבל לא אשתלים עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא, כמאן דאחיד בימיניה למאן דנפיל. אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא, ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב - אחיד באמצעיתא בגופא, ואתכליל בתרין סטרין. אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט.
ו ועם כל דא לא אשתלים בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתלים עלמא. ועם כל דא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא - כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין!
ז כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו - בעא קודשא בריך הוא למפקד חילוי דאורייתא - כמה חיילין אינון דאורייתא! כמה חיילין אינון דמשכנא! תא חזי כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה - לא מתיישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה. אוף הכא בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא. כלא כגוונא דלעילא! דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא.
ח ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו, בר אינון אחרנין דלית לון חושבנא. ובגין כך כתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א א). אי באהל מועד - אמאי במדבר סיני?! אלא חד לאורייתא וחד למשכנא.
ט והאי והאי - באחד לחדש השני בשנה השנית. וכלא חד! והאי אקרי חֹדֶשׁ זִו (מ"א ו א) (מ"א ו לו) - רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא - דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו! לצאתם מארץ מצרים - לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה.
י רבי יצחק פתח ה' זכרנו יברך יברך את בית וגו' (תהלים קטו יב). ה' זכרנו יברך - אלין גוברין דהוו עאלין בחושבנא דמדברא וקב"ה מברך לון ואוסיף עלייהו בכל זמנא.
יא תא חזי האי מאן דאמר שבחא דחבריה דבנוי או דממוניה - בעי לברכא ליה ולאודאה עליה ברכאן. מנלן? ממשה דכתיב והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א י) - לבתר מה כתיב? ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם (דברים א יא)! תרין ברכאן הוו. חד - ה' אלהי אבותיכם וגו' - הא חד. לבתר - ויברך אתכם כאשר דבר לכם - לאודאה עלייהו ברכאן על ברכאן.
יב ואי איהו מני שבחא דחבריה ולא אודי עליה ברכאן - הוא נתפס בקדמיתא מלעילא. ואי איהו מברך ליה - הוא מתברך מלעילא. וברכתא בעי לברכא לה בעינא טבא ולא בעינא בישא. ובכלא בעי קב"ה רחימותא דלבא! ומה מאן דמברך לחבריה בעי קב"ה דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא - מאן דמברך לקב"ה - על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא! בגין כך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' (דברים ו ה).
יג תא חזי הא אוקמוה - לית ברכתא דלעילא שריא על מלה דאתמני. ואי תימא ישראל איך אתמנון? אלא כופרא נטלי מנייהו, והא אוקמוה, וחושבנא לא הוי עד דיתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכן להו לישראל, ולבתר מנאן ההוא כופרא, ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. אשתכחו דישראל מתברכין בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהו מותנא.
יד מותנא אמאי סליק במניינא? אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא - סטרא אחרא שארי עלוי ויכיל לאתזקא. בגין דא במניינא נטלין כופרא ופדיונא - לסלקא מנייהו מותנא.
טו יברך את בית ישראל (תהלים קטו יב) - אלין נשין דלא סלקין במניינא. יברך את בית אהרן - דאינון מברכין לעמא בעינא טבא ובלבא טבא וברחימותא דלבא. את בית אהרן - הכי נמי נשין דלהון דאתברכן בברכתא דלהון.
טז יברך יראי ה' - אלין אינון ליואי. וכלהו מתברכין בגין דדחלין ליה לקב"ה. הקטנים עם הגדולים - אע"ג דלא עאלין במניינא.
יז תא חזי לא אשתכח מניינא בהו בישראל דאתברכן ביה כהאי מניינא! דהאי מניינא לאתברכא הוה ולאשלמא שלימותא דעלמין הוה! ובאתר דברכאן נפקין אתמנון דכתיב באחד לחדש השני דאיהו זיוא דברכאן דעלמא, דמניה נפיק זיוא לעלמא. ועל דא אקרי חדש זיו - דזיוא דכלא נפיק מניה. ועל דא כתיב יברכך ה' מציון (תהלים קכח ה) (תהלים קלד ג). וכלא חד מלה. וכתיב כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג ג):
יח רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר' שמעון. אמר ליה: "ישראל מאן אתר אתברכן?" אמר ליה: "ווי לעלמא דלא משגיחין! ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עלאה!" תא חזי בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמיה קב"ה והוו עמיה שכיחין בחד אילנא עלאה קדישא דמזונא דכלא ביה - הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה, וביה אתנטע ואשתילו שרשוי.
יט וישראל לתתא הוו מתברכן מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה ולא מתעכבי למיפק. הדא הוא דכתיב יברכך ה' מציון, וכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ודא איהו נהירו דעלמא דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב). הופיע - נהיר, כמה דאת אמר הופיע מהר פארן (דברים לג ב). ודא נהירו כד ינהר - ינהר לכלהו עלמין.
כ וכד האי נהירו אתער - כלא הוא בחברותא! כלא הוא ברחימותא! כלא הוא בשלימו! כדין הוא שלמא דכלא - שלמא דעילא ותתא! הדא הוא דכתיב יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב ז):

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0