פרק לב: ח״א ל ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א בראשית ברא אלהי"ם, רזא (במדבר טו כ) דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, דא חכמה עלאה דאיהי ראשית, ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה מההוא נהר דעייל ביה, רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא מעומקא עלאה, ולא פסקי מימוי לעלמין לאשקאה לגנתא,
ב וההוא עומקא עלאה בית ראשון, בראשית, אסתיימו ביה אתוון בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים שמים לא כתיב אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא, ואת הארץ, סתימא דא אפיק להאי ארץ,
ג אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא מתדבקא בסטרוי דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת, כללא דאתוון דאינון את,
ד כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש מסטרוי דשמים הות תוהה ובוהה, לאתדבקא בשמים כחדא (נ"א כקדמיתא) בקדמיתא, בגין דחמת לשמים נהירין והיא אתחשכת עד דנהורא עלאה נפק עלה ואנהיר לה, ותבת באתרה לאסתכלא בשמיא אפין באפין וכדין אתתקנת ארעא ואתבסמת.
ה נפק נהורא בסטר ימינא, וחשוכא בסטר שמאלא, ואפריש לון לבתר, בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, ואי תימא הוה הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא דאיהו ימינא, ולילה מסטרא דחשוכא דאיהו שמאלא, וכד נפקו כחדא אפריש לון, והבדלה הוה מסטרוי, לאסתכלא אפין באפין, ולאתדבקא דא בדא למהוי כלא חד,
ו ואיהו אקרי יום וקרי ליה יום, ואיהי קרי לילה, כמה דאת אמר ויקרא אלהי"ם לאור יום וגו', מהו ולחשך, דא חשך דאחיד ללילה, דלית לה נהורא מגרמה, (ס"א והיא אתקרי לילה, דכתיב ולחשך קרא לילה, בגין דאחיד בה חושך, ולית לה נהורא מגרמה) ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום, יום נהיר ללילה ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב (תהלים קלט יב) ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0