פרק לו: ח״א לא ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, (ויאמר אלהי"ם למי הוא אומר, אינו אומר אלא לאחרים, יהי אור לעולם הזה, ויהי אור לעולם הבא), ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה, והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן,
ב ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) ותצפנהו שלשה ירחים,
ג ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה.
ד יהי אור ויהי אור, כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, אמר רבי יצחק, אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז,
ה מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא, ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא לצדיק דיקא דכתיב (תהלים צז יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכדין יתבסמון עלמין, ויהון כלא חד, ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא טמיר וגניז.
ו ההוא נהורא נפק מגו חשוכא דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא, עד דמההוא נהורא דאתגניז אתגליף בשביל חד טמירא לחשוכא דלתתא ונהורא שארי ביה מאן חשוכא דלתתא, ההוא דאקרי לילה דכתיב ביה ולחשך קרא לילה,
ז ועל דא תנינן, מאי דכתיב (איוב יב כב) מגלה עמוקות מני חשך, רבי יוסי אומר, אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא כל אינון טמירין עלאין לא אתגליין אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא (ויהא כלא חד, ברזא דוהיה אור הלבנה כאור החמה, בדרגא חדא, ועד יומא דייתי הוא גניז וטמיר, (שייך לעיל בשטה ב'). תא חזי כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין עד דמלה מגלה לון, מאן מלה, היינו דבור,
ח והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת, (וכך הוה עביד רבי שמעון, כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה אמא שתוקי שבת הוא ואסיר), בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא, והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה, ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך דכתיב מני דייקא.
ט אמר רבי יצחק, אי הכי מאי דכתיב ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, א"ל אור אפיק יום וחשך אפיק לילה, לבתר חבר לון כחדא והוו חד, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד, והאי דכתיב ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, (דאפריש מחלוקת), דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא,
י א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד, במאי אתפרשאן לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרוייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא, ואע"ג דאינון חד, אתפרשן בגוונין, ועם כל דא אינון חד, דכתיב יום אחד.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0