ח״א כט ע״א

פרק ל: ח״א כט ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים, במלכא דשלמא דיליה, במלך (ס"א בנוקבי מלכא) סתם בנוקבא, מלה (נ"א מלך) תתאה בעלאה ורזא דמלה דירתא תתאה לעלאה תרווייהו כחד, והיינו בי"ת, דכתיב (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית. כתיב (שיר ג ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה
ב דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה סתים שמיה ביה, ולא (נ"א הוה) (הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא) קיימא מלה, (והוא הוה בלחודוי), עד דסליק ברעותא (דמחשבה לקיימא כלא, במטון דסמיטרא) למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא, עד דאתעטף בעטופא חד דזיהרא (עלאה דמחשבה), וברא עלמא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים)
ג ואפיק (אילנין) ארזין עלאין רברבין. מההוא נהורא (נ"א וזיוא רבא) זיהרא עלאה, (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, ואתגליפו בעשר אמירן, ואתיישבו הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב (תהלים קד טז) ארזי לבנון אשר נטע, (דהא מאלין עביד ההוא אפריון),
ד עשה לו המלך שלמה, לו לגרמיה, לו לתקוניה לו לאחזאה יקרא עלאה, לו לאודעא דאיהו חד ושמיה חד, כמה דאת אמר (זכריה יד ט) (יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכתיב) (תהלים פג יט) וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.
ה במטון דקלפוי, קסטורין ידיעא, נטיף לסטרא דא לעילא, נטיף לימינא, סטא לשמאלא, נחית לתתא, וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין. למהוי חד נהרא עלאה
ו נחית לתתא ועביד ליה ימא רבא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא ושאיב ליה בגויה, כמה דאת אמר (שיר ב א) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואין שרון אלא אתר ימא רבא, דשאיב כל מימין דעלמא, דאפיק ושאיב, ונהיר (ועאלין ביה, בגיני כך דא אפיק ודא שאיב נהיר) דא בדא באורחין ידיען, (נחלייא כפן עלויה. וכדין עלייהו כתיב (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית, ועל דא בי"ת בראשית, (נ"א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה וכן תתאה אוף הכי) אבל ביתא עלאה רברבא ישובא דעלמא, מלך סתם ביתא תתאה, (תהלים סג יב)
ז והמלך ישמח באלהי"ם (כד אתער גבורה) עלאה, לאחדא ביה תחות רישיה, ולקרבא ליה בחדוה, למהוי כלא חד. והמלך ישמח באלהי"ם, חידו נהורא דאפיק (נ"א בנהורא) (דנהרא), דנפיק בחד שבילא טמיר וגניז ועייל ביה, בתרין דאינון חד, ועל דא עלמא אשתכלל בקיומא שלים,
ח והמלך ישמח באלהי"ם עלמא (נ"א נהרא עילאה) תתאה חדי בעלמא עלאה, (נ"א סתימא ההוא דשדר) עמיקא (חדו דנגיד ונפיק באן אתר חדי באלהי"ם ביה חדי ביה שדר). חיים לכלא, חיי מלכא אקרון, דא עקרא דביתא ביתא דא בני ביתא דעלמא, ובני עלמא ודא הוא בראשית ברא אלהי"ם, ב' ראשית ראשית חכמה כד כניש כלא לגויה ואתעביד ימא רבא לשאבא כלא.
ט ימא דקאפו מימוי שאיב כל מימין דעלמא וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין ואשתאבן ביה, ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח, דמימוי גלידין ביה לשאבא אחרנין,
י האי קרח ימא דקפא לא נגדין מימוי, אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה ומקריב ליה בהדיה, כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון משתרן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא, ומסטרא דדרום משתרן ונגדין, לאשקאה כל אינון חיות ברא, כמה דאת אמר (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי וגו', ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא עלאה דנגיד, כלא הוו ברבו בחידו.
יא כד מחשבה סליק ברעו (דחדוה), מטמירא דכל טמירין, מטי (ואתנגיד) מגויה חד נהר (כתרא טמירא), וכד מתקרבין דא בדא בחד שביל, דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא, וב' מלך סתם, מהאי ראשיתא אשתכלל ודמי דא לדא, (ובחילא דא)
יב ברא אלהי"ם את השמים, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין בדא), (נ"א בתר דנפקין בדא) (ונ"א נהרא דנפיק בה"א עלאה) (ונ"א נהורא דנגיד ואפיק בדא), ואפיק קול מגויה, ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלהי"ם את השמים, דאיהו קול השופר, (נ"א ואיהו השופר), ושמים שליטין בחיי המלך עלאה על ארעא, וסימניך (שמואל א כ לא) בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי, (ובוא"ו נגדין ליה), ובהו שליט בכלא, וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף, לשלטאה במזוני על ארעא.
יג א"ת לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון דאפיק א"ת א' ת' אלהי"ם דא, ויהיב לשמים, כמה דאת אמר (שיר ג יא) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא באינון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מניה שמים, ואת הארץ, חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא, וכל אכלוסין דילה,
יד ורזא דאלהי"ם עלאה עבד שמים וארץ לקיומא, ואפיק לון כחדא בחילא דלעילא ראשיתא דכלא. כגוונא דא רזא עלאה נחית לתתא, והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא
טו ורזא דכלא, ב' תרין עלמין נינהו, ובראו עלמין, דא עלמא עלאה ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דדא, דא ברא שמים וארץ, ודא ברא שמים וארץ, ועל דא ב' תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין, ודא אפיק תרין עלמין, וכלא בחילא דראשית עלאה
טז נחית עלאה בתתאה, ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר וגניז לעילא, בר דחד שביל דקיק, וחד ארח, ההוא דלתתא ארח, כמה דאת אמר (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נוגה, וההוא דלעילא שביל דקיק, כדכתיב (איוב כח ז) נתיב לא ידעו עיט, ורזא דכלא (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, וכתיב (תהלים עז כ) בים דרכך ושבילך במים רבים. עלמא עלאה כד אתמליא, ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא, אפיקת תרין בנין כחד דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ כגוונא עלאה,
יז דממימוי דשמיא אתזן ארעא, ומימוי אשתדן בגווה, אלא דעלאי דכר ותתאי נוקבא, ותתאי מן דכורא אתזנו, ומיין תתאין קראן לעלאין, כנוקבא דפתיחא לדכורא, ושדת מיא לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הדא הוא דכתיב ואת הארץ בתוספת וי"ו כמה דאתמר.
יח כתיב (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו בעובדא דכלא בעובדא עלאה ובעובדא דתתאה, לבתר אתרשימו אתוון ואתחקקו בקרא ב' בראשית ברא, א' אלהי"ם את, ב' ראשית ברא ודאי כמה דאתמר, בי"ת ברא ודאי בחילא עלאה ב' נוקבא, א' דכר, כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון, השמים כללא דעשרין ותרין אתוון, ה' אפיק שמים למיהב ליה חיין, (נ"א ולאשקאה) ולאשרשא ליה.
יט ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה, ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה, ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת, כללא דעשרין ותרין אתוון ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה וקבלית לון, הארץ, נטלא הארץ, וא"ת דא שמים וארץ כחדא, א"ת השמים רזא דשמים וארץ כחדא,
כ וקבילת לון לאתזנא מטון מלה בקולפוי שכיחי, קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח, כד אשא דמלהטא נגיד, ואתער משמאלא, אחיד בה וסלקא תננא, כמה דאת אמר (שמות יט יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש דא אשא ודא תננא, וכתיב (שם כ טו) ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא תננא באשא, וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא, והיינו רזא (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא.
כא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ כז), עד הכא אסתלקו מלין דלא לשאלא כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק לית דיקום ביה, כיון דאתפשט נהורא עמיקא נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי, מי ברא אלה,
כב והיינו רזא דקאמרן, (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי (יצא הקרח) ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה.
כג בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה וכלא סתים ביה, בראשית איהו ומאמר איהו, כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי, מ"י שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל אתעביד י"ם, וברא לתתא, וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא ודא כגוונא דדא, ותרוייהו ב'.
כד כתיב (שיר א יב) עד שהמלך במסבו, במסבו, לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא, ותפנוקא דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען, נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה דברא עלמא לתתא כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה ולמעבד ויכיל, ושליט ונהיר בנהורא עלאה.
כה בתרין גוונין אתברי עלמא בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר (שמות לא יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואלין כרון ארחין ועבדו שיתין נוקבין לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא (הא תנינן) השיתין מששת ימי בראשית נבראו ואינון הוו שלמא דעלמא:
כו והארץ היתה תהו ובהו סוספיתא דקמרי, גו קולטוי דהוה בקדמיתא ולא אתקיימא, היתה כבר, ולבתר אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא,
כז כד מצטרפין סלקין אתוון לעילא ונחתין לתתא מתעטרן בעטרין בארבע סטרי עלמא ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין מתקיימין בעובדוי דעלמא (נ"א דמלכא). טופסרא דקילטא בהני שכיחי בחותמא דגושפנקא עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא,
כח בקולפוי דחויא רברבא מחו, ועאלו תחות נוקבי דעפרא אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב (איוב יב כג) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.
כט מיא אתקלו בתיקלא אלף וחמש מאה באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא ופלגו דעאלו לתתא, אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים וגו'.
ל כלא הוה ביה בארעא, סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגוה, ולא נגידו ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי ואשתריאו חילהא, הה"ד ויאמר אלהי"ם יהי אור, ויהי אור דא הוא אור קדמאה עלאה דהוה מקדמת דנא,
לא ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0