פרק עז: ח״א מז ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א כי בו שבת, ביה נייחא דכלא (ד"א ביה נייחא) דעלאין ותתאין, ביה שבתא (ד"א אתייא) לנייחא, אשר ברא אלהי"ם, מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא, לעשות דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא, (ס"א אשר ברא, אומנא אצטריך לעלמא, וכל עבידתא דכלא).
ב תו פריש רבי שמעון מלה, ואמר כתיב (דברים ז ט) שומר הברית והחסד, שומר דא כנסת ישראל, הברית דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דדא הוא נטיר פתחא דכלא, וביה תליין כל עבידן דעלמא, ודאי אשר ברא אלהי"ם לעשות, לשכללא ולאתקנא כלא כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין, ואפילו רוחין ושדין,
ג ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאינון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאן דאזיל לשמאלא אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו (ס"א לקי בהו), בגיני כך לתקונא הוו. תא חזי מה כתיב בשלמה, (שמואל ב ז יד) והוכחתי בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, מאן נגעי בני אדם, אלין אינון מזיקין,
ד תא חזי בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא אשתכללו (ד"א ל"ג), (ולא אתייסדו) ומסטר שמאלא אינון, זוהמא דדהבא, ועל דא בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין, שמא קדישא לא שריא בהו ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו, וזעין ודחלין מניה, ושמא קדישא לא שריא באתר פגים.
ה ותא חזי האי בר נש דאתפגים, דלא שבק בר בהאי עלמא, כד נפק מניה לא אתדבק בשמא קדישא, ולא עאלין ליה בפרגודא, בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר בעיא נטיעה זמנא אחרא, בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.
ו ותא חזי הני בריין פגימין אינון מעילא ומתתא, ובגיני כך לא מתדבקן לעילא ולא מתדבקן לתתא, ואלין דכתיב בהו אשר ברא אלהי"ם לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא, ואי תימא הא רוחין אינון אמאי לאו (ד"א אשתלימו) לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא, לא אשתלימו לעילא, וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין, ומתכסיין מעינא דבני נשא, וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון, תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא, והא אוקמוה.
ז בתר דאתבריאו רוחין, (ד"א ל"ג אטמרו) אשתארו אינון רוחין בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא ליליא דשבתא ויומא דשבתא, כיון דנפק קדושתא דיומא, ולא אשתלימו, נפקו לעלמא ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו, דהא כדין כל סטר שמאלא אתער, ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא אזלין ושטאן בעלמא, ובעאן לאתלבשא בגופא ולא יכלין, כדין בעינא לאסתמרא מנייהו, ואתקינו שיר דפגעים בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0