פרק עט: ח״א מח ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויבן ה' אלהי"ם את הצלע אשר לקח מן האדם וגו' א"ר שמעון כתיב (איוב כח כב) אלהי"ם הבין דרכה והוא ידע את מקומה האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא מהו אלהי"ם הבין דרכה, כמה דאת אמר ויבן ה' אלהי"ם את הצלע, דא תורה שבעל פה דאית בה דרך כמא דאת אמרת (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך, בגיני כך אלהי"ם הבין דרכה
ב והוא ידע את מקומה, מאן מקומה, דא תורה שבכתב דאית בה דעת, (דעת ותבונה כחד אזלו), ה' אלהי"ם שם מלא, לאתקנא לה בכלא, ועל דא אתקריאת חכמה ואתקריאת בינה, בגין דהוה בשם מלא, ה' אלהי"ם בכלא בשלימו בתרי שמהן.
ג את הצלע דא אספקלריאה דלא נהרא, כמה דאת אמר (תהלים לה טו) ובצלעי שמחו ונאספו. אשר לקח מן האדם בגין דהא מתורה שבכתב נפקת. לאשה לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא, דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתייהיבת. לאשה למהוי אש ה' קטיר כחדא.
ד ויביאה אל האדם בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא, אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה, הוא יזון לה ויתקן לה ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב ואת הארץ, והא אוקימנא. מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה, הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא,
ה תא חזי בקדמיתא כתיב, ויבן ה' אלהי"ם את הצלע, דאבא ואמא אתקינו לה, (בכ"ד קשוטין, ויבאה בגימ' כ"ד) ולבתר ויביאה אל האדם, (ואעלא ליה בחמש קלין (ירמיה כה י) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים) לאתקשרא כלא כחדא, ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.
ו דבר אחר: אלהי"ם הבין דרכה כד ברתא בבי אמא היא אסתכלא בכל יומא בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב (איוב כח כג) אלהי"ם הבין דרכה, כיון דחברת לה בבעלה, הוא יהיב לה כל מה דבעיא, ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב והוא ידע את מקומה, (והאי קרא ברזין עלאין אתקשר), (ד"א, האי קרא על חכמתא עילאה אתמר, ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל, אבל אלהי"ם הבין דרכה, דא עלמא דאתי, והו"א, דא טמירא דכל טמירין, סתי דכל סתימין, דאקרי הו"א, ולא ידיע בשמא):
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0