פרק צא: ח״א נג ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויגרש את האדם א"ר אלעזר, לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא, אבל מלה אתהפיך, ויגרש את א"ת דייקא, ומאן גרש את, האדם האדם ודאי גרש את,
ב ובגין דא כתיב וישלחהו ה' אלהי"ם מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את כדקאמרן. וישכן איהו אשרי לון באתר דא דאיהו גרים וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין מההוא יומא ולעילא.
ג ואת להט החרב המתהפכת כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא, לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו, וכל דא לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.
ד להט החרב אלין דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא, ועל דא להט, כמה דאת אמר (מלאכי ג יט) ולהט אותם היום הבא וגו' והא אתמר, החרב, דא חרב לה', כמה דאת אמר (ישעיה לד ו) חרב לה' מלאה דם וגו',
ה א"ר יהודה, להט החרב, (אפילו) כל אינון קסטרין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא, לאבאשא ולאסטאה לון לחייבי עלמא דעברין על פקודי דמאריהון.
ו תא חזי כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו, שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלו מניה כל עלמא, כיון דחב, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה.
ז ועל דא במה דאזיל בר נש, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה חילא ממנא דאזיל לקבליה, כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב, דסאיב ליה ולכל בני עלמא,
ח תא חזי כד חב אדם משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא, דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה, הה"ד (במדבר יט יא) הנוגע במת וגו',
ט ועל דא כיון דאיהו נטיל נשמתא וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי, דהא ההוא גופא אסתאב מסטרא דההוא חויא בישא דשריא עלוי, ועל דא בכל אתר דההוא חויא בישא שארי, מסאב ליה ואסתאב.
י ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב (על) עלמא (ד"א ל"ג בגו קפטירא דיליה), ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב,
יא וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה,
יב ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי, בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא וקביל ליה האי דנטל מיא מניה, ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש, בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי, וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא, הדא הוא דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכדין כתיב (ישעיה כה) בלע המות לנצח וגו':
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0