פרק צה: ח״א נה ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א זכר ונקבה בראם רבי שמעון אמר, רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי, זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם,
ב תא חזי ברזא דאתבריאו שמים וארץ אתברי אדם, בהו כתיב אלה תולדות השמים והארץ (בהבראם), באדם כתיב זה ספר תולדות אדם, בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב ביום הבראם,
ג זכר ונקבה בראם, מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי, וברזא דמתניתין אוקימנא.
ד תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא.
ה רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא, דכתיב (ישעיה נז א) הצדיק אבד, מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב (משלי י ו) ברכות לראש צדיק, וכתיב (ירמיה ז כח) אבדה האמונה, כגוונא דא כתיב ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלהי"ם. מש"ת אתייחסו כל דרי עלמא, וכל אינון צדיקי קשוט דהוו בעלמא.
ו אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, (לאשתכחא) אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו, (בסדר תשר"ק, ובגין כך קרא לההוא ברא דאיהו בדמותו כצלמו ש"ת, דאינון קיומא דאתוון), ובתיובתיה (ס"א ובתיאובתיה) לקמי מאריה, אחיד באלין תרין, ומכדין אתהדרו אתוון למפרע בסדר תשר"ק,
ז ובג"ד קרא לההוא ברא דאתיליד ליה דאיהו בדמותו כצלמו ש"ת, דאינון סיומא דאתוון, ולא אתתקנו אתוון עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכדין אהדרו אתוון על תקונייהו כיומא דאתבריאו שמים וארץ, ואתבסם עלמא וקיימא על קיומיה.
ח רבי אבא אמר, יומא דעבר אדם על פקודא דמאריה, בעיין שמים וארץ (לאתגפא) לאתעקרא מאתרייהו, מאי טעמא, בגין דאינון לא קיימו אלא על ברית, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ואדם עבר ברית, שנאמר (הושע ו ז) והמה כאדם עברו ברית,
ט ואלמלא דגלי קמי קב"ה דזמינין ישראל לקיימא על טורא דסיני, לקיימא האי ברית, לא אתקיים עלמא (דין). רבי חזקיה אמר, כל מאן דאודי על חטאיה, קב"ה שביק ליה ומחיל על חוביה,
י תא חזי כד ברא קב"ה עלמא, עבד האי ברית וקיים עליה עלמא, מנלן דכתיב בראשית ברא שית דא ברית דעלמא קיימא עליה, שית, דמניה נגדין ונפקי ברכאן לעלמא, ועליה אתברי עלמא, ואדם עבר על האי ברית, ואעבר ליה מאתריה (ס"א מעמיה),
יא האי ברית אתרמיזת באת יו"ד את זעירא עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר, אודי על חטאו וקרא שמיה ש"ת, ולא אדכר ביה יו"ד למהוי שית, בגין דעבר עליה, ובגין כך קב"ה (מהכא) מיניה אשתיל עלמא, ואתייחסו כל דרי זכאי דעלמא (משת).
יב ותא חזי, כד קיימו ישראל על טורא דסיני, עאל בין תרין אתוון אלין רזא דברית, ומאן איהו בי"ת, ועאל בין תרין אתוון דאשתארו, ויהיב ליה לישראל, וכד עאל בי"ת רזא דברית בין תרין אתוון אלין דאינון שי"ן תי"ו, (עאלו) ואתעבידו שב"ת כמה דאת אמר (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. כמה דהוה שירותא דעלמא לאתייחסא בהו כל דרי עלמא מאלין תרין אתוון ש"ת, הוו תליין עד דאשתכלל עלמא כדקא יאות, ועאל בינייהו ברית קדישא, ואשתכלל בשלימו ואתעביד שב"ת,
יג א"ר יוסי, אלין תרין אתוון אשתכללו באת בי"ת, וכד אתהדרו אתוון למפרע מן יומא דאתייליד שת, אהדרו אתוון בכל דרא ודרא, עד דמטו ישראל לטורא דסיני ואתתקנו,
יד א"ר יהודה, לתתא אתהדרו ובכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא באתוון ולא מתיישבין בדוכתייהו, כד אתייהבת אורייתא לישראל אתתקן כלא (נ"א אתוון כלהו אתתקנו). רבי אלעזר אומר, ביומי אנוש הוו חכימין בני נשא בחכמה דחרשין וקוסמין ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא, ולא הוה בר נש מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה ואינון דנפקו מניה עד דאתא אנוש שביקו לה,
טו כד אתא אנוש חמא לון, וחמא חכמתהון משניין (ס"א משטין) עלאין, ואשתדלו בהון, ועבדין (בה) עבידתין וחרשין וקוסמין, ואוליפו מנהון, עד דאתפשטת ההיא חכמתא בדרא דמבול, וכלהו הוו עבדי עבידתייהו לאבאשא,
טז והוו מתתקפי לגבי נח באינון חכמתן, ואמרי דלא יכיל דינא דעלמא לאשראה עלייהו, דהא אינון עבדי חכמתא לדחייא לכל אינון מארי דדינא, ומאנוש שריאו כלהו לאשתדלא באלין חכמתן, הה"ד אז הוחל לקרא בשם ה'.
יז רבי יצחק אמר, כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר בההוא דרא, כלהו הוו משתדלי למחאה בהו, (נ"א בגין דלא יתענשו עלייהו), כמו ירד מתושלח וחנוך, ולא יכילו, עד דאתפשטו חייבין מרדי במאריהון, ואמרי (איוב כא טו) מה שדי כי נעבדנו,
יח וכי האי טפשותא הוו קא אמרי, אלא בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן, וכלהו ממנן דעלמא דאתפקדן עלייהו, והוו מרחצן בהו, עד דאתיב קב"ה עלמא כדקא הוה, דהא בקדמיתא הוה מים במים, ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא, ולא אתחריב מכלא, דהא ברחמין אשגח עלייהו, דכתיב (תהלים כט י) ה' למבול ישב, ולא כתיב אלהי"ם.
יט ביומוי דאנוש אפילו ינוקי דההוא (יומא) דרא, כלהו הוו משגחן בחכמתן עלאין, והוו מסתכלן בהו, א"ר ייסא, אי הכי טפשין הוו, דלא הוו ידעין דזמין קב"ה לאייתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו,
כ א"ר יצחק, מנדע ידעי, אבל אחידו טפשותא בלבייהו, דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון, דלא יכלין למעבד דינא עלייהו, ואינון לא הוו ידעי דקב"ה שליט על ארעא, ומניה ייתי דינא על עלמא,
כא אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן, ובהו כל מלי דעלמא, ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקב"ה, ולא משגיחין בעבידתיה, עד דארעא אתחבלת, ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר, (שם קד לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם,
כב ואוריך קב"ה לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא, כיון דאסתלקו מעלמא, כדין אנחית קב"ה דינא עלייהו ואתאבידו, כמה דאת אמר (בראשית ז כג) וימחו מן הארץ:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0