ח״ב מח ע״א

פרק ט: ח״ב מח ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ואתה הרם את מטך וגו' הרם את מטך, די ביה רשים שמא קדישא, ארכין ידך בסטרא דשמא קדישא, וכיון דיחמון מיא שמא קדישא, יערקון מניה ומקמיה (נ"א קמיה), ועל דא ונטה את ידך בסטרא חדא, דסטרין אחרנין דההוא מטה אצטריך לך למיין (נ"א למלין) אחרנין.
ב אמר רבי אלעזר, חמינא דזמנין אתקרי האי מטה מטה האלהי"ם, ולזמנין אתקרי מטה דמשה, אמר רבי שמעון, (תרי הוו והכי אוקימנא) בספרא דרב המנונא סבא שפיר קאמר, דכלא חד, בין תימא דקודשא בריך הוא ובין תימא דמשה, והאי מטה לאתערא סטרא דגבורה, ועל דא ונטה את ידך, ידא דשמאלא דאיהו בסטרא דגבורה.
ג אמר רבי שמעון, ווי לאינון דלא חמאן ולא מסתכלין באורייתא, ואורייתא קארי קמייהו בכל יומא, (ס"א ולא ידעין) ולא משגיחין, תא חזי בסטרא דגבורה מתערי מיא בעלמא, ונפקי מיא, והשתא בעי קודשא בריך הוא לנגבא מיא, אמאי ונטה את ידך דאיהו שמאלא,
ד אלא הרם את מטך לנגבא מיא, ונטה את ידך לאתבא מיא, לאתערא סטרא דגבורא, ולאתבא מיא על מצרים, ובגין כך תרין מלין הכא, דכתיב הרם את מטך, ונטה את ידך על הים. ובקעהו,
ה והא תהומי הוו, אלא קודשא בריך הוא עבד ניסא גו ניסא, כמה דאת אמר קפאו תהומות בלב ים, והוו אזלין ביבשתא בגו ימא, הדא הוא דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0