פרק כה: רעיא מהימנא · ח״ב נט ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פקודא (יט) למבני מקדשא לתתא, כגוונא דבי מקדשא דלעילא, כמה דאת אמר מכון לשבתך פעלת ה', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא, ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא, למפלח ליה לקודשא בריך הוא, דהא צלותא אקרי עבודה,
ב וההוא בי כנישתא, אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא, ולאתקנא ליה בכל תקונין, דהא בי כנישתא דלתתא, קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא.
ג בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא, וההוא בי מקדשא כל תקונוי, וכל פולחנוי, וכל אינון מאנין ושמשין, כלהו אינון כגוונא דלעילא. משכנא דקא עבד משה במדברא, כלא הוה כגוונא דלעילא,
ד בי מקדשא דבנה שלמה מלכא, הוא בי נייחא כגוונא עלאה, בכל אינון תקונין, למהוי בתקונא דלעילא, בי נייחא ואחסנתא. הכי בי כנישתא אצטריך בכל תקוני שפירו, למהוי כגוונא עלאה, למהוי בית צלותא, לאתקנא תקונין בצלותא כמה דאוקימנא,
ה וההוא בי מקדשא דליהוי ביה חלונות, דכתיב (דניאל ו יא) וכוין פתיחן, כגוונא דלעילא, ועל דא (שיר ב ט) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואי תימא אפילו בחקלא, בגין דרוחא להוי סליק, לאו הכי, דהא אנן צריכין בית וליכא, לאשתכחא בית לתתא, כגוונא דבית עלאה, לנחתא דיורא עלאה לדיורא תתאה.
ו ותו דההוא צלותא וההוא רוחא אצטריך לסלקא ולנפקא מגו עאקו בארח מישר לקבל ירושלם,ועל דא כתיב (תהלים קיח) מן המצר קראתי יה, דאצטריך אתר דחיק בעאקו לשדרא בגויה ההוא רוחא דלא יסטי לימינא ולשמאלא. ובחקלא לא יכיל קלא לשדרא ליה הכי, דהא כגוונא דא קלא דשופר. אתדחייא לבר בארח מישר מגו אתר דחיק ואזיל ובקע רקיעין וסליק בסליקו לאתערא רוחא לעילא.
ז ואי תימא הא כתיב (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה שאני יצחק דמלה אחרא הוה ביה מה דלא הוה בכל עלמא. ותו דהאי קרא לאו להכי אתא דודאי בשדה אחר הוה מצלי והא אוקימנא.
ח תניא אמר רבי אבא, זכאה חולקהון דאינון דזכאן למימר שירתא דא בהאי עלמא, דזכאן למימר לה בעלמא דאתי, ושירתא דא אתבני בעשרין ותרין אתוון קדישין גליפן, ובעשר אמירן, וכלא אתרשים בשמא קדישא, וכלא שלימותא דשמא קדישא, והא אתערנא מלי.
ט אמר רבי שמעון, בההיא שעתא דהוו קיימין ישראל על ימא והוו אמרי שירתא, אתגלי קודשא בריך הוא עלייהו וכל רתיכוי וחילוי, בגין דינדעון למלכיהון דעבד לון כל אינון נסין וגבוראן, וכל חד וחד ידע ואסתכל מה דלא ידעו ואסתכלו שאר נביאי עלמא.
י דאי תימא דלא ידעו ולא אדבקו חכמתא עלאה, מן שירתא דא תחמי דכלהו בחכמתא אסתכלו, וידעו מלין ואמרו, דאי לאו הכי איך אמרו כלהו מלין אחידן דלא סטו אלין מאלין, ומה דאמר דא אמר דא, ולא אקדים מלה דא למלה דא, אלא כלהו בשקולא חדא, ורוחא דקדושא בפומא דכל חד וחד, ומלין אתמרו כלהו כאלו נפקין מפומא חד, אלא ודאי כולהו בחכמתא עלאה אסתכלו, וידעו מילין עלאין, ורוחא דקודשא בפום כל חד וחד.
יא ואפילו אינון דבמעי אמהון הוו אמרי שירתא כלהו כחדא, והוו חמאן כלהו מה דלא חמא יחזקאל נביאה, ועל כך הוו כלהו מסתכלי כאלו חמאן עינא בעינא, וכד סיימו מלין כלהו מתבסמן בנפשייהו, ותאבין למחמי ולאסתכלא, ולא הוו בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא.
יב בההיא שעתא אמר משה לקודשא בריך הוא, בניך מסגיאות תיאובתא לאסתכלא בך לא בעאן לנטלא מן ימא, מה עבד קודשא בריך הוא, אסתים יקריה לבר למדברא, ותמן אתגלי ולא אתגלי, אמר לון משה לישראל כמה (ס"א זמנין לנטלא מתמן ולא בעו) זמנין אמינא לנטלא מתמן ולא בעיתון, עד די אחזי לון זיו יקרא דקודשא בריך הוא במדברא, ומיד הוו תאבין,
יג ולא נטלו עד דאחיד בהו משה ואחמי לון זיו יקרא דקודשא בריך הוא במדברא, כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא אנטיל לון משה, הדא הוא דכתיב ויסע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שור, מאי מדבר שור, מדברא דהוו בעאן לאסתכלא ביה זיו יקרא דמלכא קדישא, ועל דא אקרי מדבר שור, אסתכלותא שם:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0