פרק ז: ח״ג רפט ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא, רצון אקרי, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא, דלא אתידע פשיט חד טורנא בסימא, יאה, דאתכליל במצחא. ובגין דאיהו (נ"א דההוא) רעוא דכל רעוין, אתתקן במצחא, ואתגלייא בבוסיטא (ס"א אתגליף בפסיטא), האי מצחא אקרי רצון.
ב וכד רצון דא אתגלייא, רעוא דרעוין אשתכח בכלהו עלמין, וכל צלותין דלתתא מתקבלין, ומתנהרין אנפוי דזעיר אנפין, וכלא ברחמי אשתכח, וכל דינין אתטמרן ואתכפיין.
ג בשבתא בשעתא דצלותא דמנחה, דהוא עידן דכל דינין מתערין, אתגלייא האי מצחא, ואתכפיין כל דינין, ואשתכחו רחמין בכלהו עלמין. ובגין כך אשתכח שבת בלא דינא, לא לעילא ולא לתתא. ואפילו אשא דגיהנם אשתקע (ס"א אשתכך) באתריה, ונייחין חייביא. ועל דא אתוסף נשמתא דחדו בשבתא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0