פרק כא: ח״ג רצא ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א מאי ירותא דא. אחסנתא דאבוי ואימיה, ותרין עטרין דהוו גניזין בגווייהו, ואחסינו לבן דא. מסטרא דאבוי, הוה גניז בגוויה חד עטרא, דאקרי חסד. ומסטרא דאימא, חד עטרא דאקרי גבורה. וכלהו מתעטרין ברישיה, ואחיד לון. וכד נהרין אלין אב ואם עליה, כלהו אקרון תפילין דרישא. וכלא נטיל בן דא, וירית כלא, ואתפשט בכל גופא. והאי בן יהיב לברתא. וברתא מניה אתזן. ועל כל פנים מכאן, ברא ירית ולא ברתא. ברא ירית לאבוי ולאמיה ולא ברתא. ומניה אתזן ברתא. כמה דכתיב, (דניאל ד) ומזון לכלא ביה.
ב (ואי תימא כל האי והאי אקרון צדיק וצדק בחד אינון וחד כלא). הני אב ואם, כלילן ומתחברן דא בדא. ואב טמיר יתיר. וכלא אחיד מעתיקא קדישא, ותליא ממזלא קדישא, יקירו (יקירא) דכל יקירין. ואלין אב ואם, מתקנין ביתא, כמה דאמינא דכתיב, (משלי כד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. וכתיב (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך.
ג (הני כללא דכלא, כמה דאמינא ותליין ממזלא קדישא יקירא). אמר רבי שמעון, באדרא לא גלינא כלא. וכל הני מלין, טמירין בלבאי הוו עד השתא, ובעינא לאטמרא לון לעלמא דאתי, משום דתמן שאלתא שאיל לנא, כמה דכתיב, (ישעיה לג) והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת וגו', וחכמה בעיין מיני, והשתא רעותא דקודשא בריך הוא בהאי, הא בלא כסופא איעול קמי פלטרוי.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0