ח״ג רצד ע״ב

פרק לג: ח״ג רצד ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א חוטמא דזעיר אנפין, תקונא דפרצופא. כל פרצופא ביה אשתמודע. חוטמא דא, לא כחוטמא דעתיקא קדישא סתימאה דכל סתימין. דחוטמא דעתיקא, חיים דחיים לכלא. דהא מתרין נוקבין, נפקין רוחין דחיין, לכלא. בהאי זעיר אנפין כתיב, (שמואל ב כב) עלה עשן באפו וגו'.
ב בהאי תננא כל גווני (תרי גווני) אחידן ביה, בכל גוונא וגוונא, אחידן כמה מאריהון דדינא קשיא. דאחידן בההוא תננא. (ובגין כך) ולא מתבסמין כלהו, אלא בתננא דמדבחא דלתתא. ועל דא כתיב, (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחח. מהו הניחח. אתבסמותא דמארי דינא, נחת רוח. וירח ה' את ריח הניחח, את ריח הקרבן לא כתיב, אלא את ריח הניחח. דכלהו גבוראן דאחידן בחוטמא, וכל דאתאחדן בהו, כלהו מתבסמן. וכמה גבוראן מתאחדן כחדא, דכתיב (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. והאי חוטמא, מחד נוקבא נפק אשא דאכלא כל שאר אשין. בחד נוקבא תננא. והאי והאי אשתכח באשא ותננא דמדבחא. ואתגלייא האי עתיקא קדישא, ואשתכך כלא. היינו דאתמר (ישעיה מח) ותהלתי אחטם לך.
ג חוטמא דעתיקא קדישא אריך, ומתפשט. ואקרי ארך אפים. והאי חוטמא, זעיר. וכד תננא שרי נפיק בבהילו, ואתעביד דינא. ומאן מעכב להאי. חוטמא דעתיקא. וכלא כמה דאמינא באדרא, ואתערו חברייא.
ד ובספרא דרב המנונא סבא, אוקים הני תרי נוקבי. מחד תננא ואשא. ומחד נייחא ורוחא טבא. דאית ביה ימינא ושמאלא, וכתיב (ס"א דכתיב) (הושע יד) וריח לו כלבנון. ובנוקבא כתיב, (שיר השירים ז) וריח אפך כתפוחים. ומה בנוקבא הכי, כל שכן ביה. ושפיר קאמר.
ה ומה דאמר וירח ה' את ריח הניחח. הניחח בתרי סטרי, חד נייחא, דאתגלייא עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, דהאי הוא נייחא ואתבסמותא לכלא. וחד אתבסמותא דלתתא, בההוא תננא ואשא דמדבחא. ובגין דאיהו מתרין סטרין, כתיב ניחח. וכלא בזעיר אנפין אתמר.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0