פרק ד: ח״א א ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר רבי שמעון, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין. שתיק רבי אלעזר. בכה רבי שמעון וקאים רגעא (נ"א, שעתא) חדא. א"ר שמעון, אלעזר מאי אלה? אי תימא כוכביא ומזלי - הא אתחזאן תמן תדיר, ובמ"ה אתבריאו כמא דאת אמר (תהלים לג ז) בדבר ה' שמים נעשו. אי על מלין סתימין - לא לכתוב אלה דהא אתגליא איהו.
ב אלא רזא דא לא אתגליא בר יומא חד דהוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי "רבי ידעת מה הוא מי ברא אלה?" אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקב"ה, דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (שם ח ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
ג אמר לי, רבי מלה סתימא הוה קמי קב"ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא. בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא - עבד ברישא נקודה חדא. ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין, חקק בה כל גליפין,
ד ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא, גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין, בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה, ואקרי מ"י. שירותא (נ"א ראשיתא) לבנינא. קיימא ולא קיימא. עמיק וסתים. בשמא לא אקרי אלא מ"י. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא), ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא. אתחברון אתוון אלין באלין, ואשתלים בשמא אלהים. ועד לא ברא אלה - לא סליק בשמא אלהים. ואינון דחבו (נ"א בעלמא) בעגלא - על רזא דנא אמרו (שמות לב ח) אלה אלהיך ישראל.
ה וכמה דאשתתף מ"י באל"ה - הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא. ופרח אליהו ולא חמינא ליה. ומניה ידענא מלה, דאוקימנא על רזא וסתרא דילה. אתא רבי אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה. בכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0