פרק ו: ח״א ב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א בראשית רב המנונא סבא אמר, אשכחן אתוון בהפוכא! בי"ת בקדמיתא ולבתר ב' בקדמיתא היינו בראשית, ברא לבתר אל"ף בקדמיתא ולבתר אל"ף בקדמיתא היינו אלהים, את לבתר! אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו.
ב כד בעא למברי עלמא - אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו. שריאת את ת למיעל ברישא. אמרה רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך אמ"ת, ואנת אתקריאת אמ"ת. יאות למלכא למשרי באת אמ"ת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב"ה, יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא, הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מאל"ף ועד תי"ו, וברשימו דילך ימותון. ועוד דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך - לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.
ג עאלת את ש קמיה. אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד"י, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא? אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון - לא בעינא למברי בך עלמא. דבגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך - ק ר.
ד מכאן מאן דבעי למימר שקרא - יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא. דהא את ש' את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה. ק ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי את ש' בגווייהו - הוי קשר. כיון דחמאת הכי נפקת מקמיה.
ה עאלת את צ. אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא (ס"א, דבי) בי חתימין צדיקים, ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, דכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא? אמר לה "צדי, צדי אנת וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא". מאי טעמא? צ איהי, אתיא י' דשמא דברית קדישא, ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו, ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא. אסתכל לעילא כגוונא דא, אסתכלת לתתא כגוונא דא. אמר לה קב"ה תו, דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.
ו עאלת את פ, אמרה קמיה רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה, הכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי. וכן ע - עון. אע"ג דאמרה דאית בי ענוה - אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא. נפקת מקמיה.
ז עאלת את ס. אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב (תהלים קמה יד) סומך ה' לכל הנופלים? אמר לה, על דא אנת צריך לאתרך, ולא תזוז מניה. אי אנת נפיק מאתרך - מה תהא עלייהו דאינון נפלין הואיל ואינון סמיכין עלך. מיד נפקת מקמיה.
ח עאלת את נ. אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב (שמות טו יא) נורא תהלות ותהלה דצדיקים נאוה תהלה. אמר לה נו"ן, תוב לאתרך, דהא בגינך תבת סמ"ך לאתרה והוי סמיך עלה. מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.
ט עאלת את מ. אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך? אמר לה הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך. תוב לאתרך. אנת ול' וך', דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.
י בההיא שעתא נחתא מן קדמוהי את כ מעל כורסי יקריה. אזדעזעת ואמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא כבודך? וכד נחתת כ' מעל כורסי יקריה - אזדעזעו מאתן אלף עלמין, ואזדעזע כורסייא וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל. אמר לה קב"ה כ"ף כ"ף מה אנת עביד הכא! דלא אברי בך עלמא! תוב לאתרך דהא בך כליה - (ישעיה י כג) כלה ונחרצה אשתמע. תוב לכורסייך והוי תמן. בההיא שעתא נפקת מקמיה ותבת לדוכתה.
יא עאלת את י. אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא שירותא דשמא קדישא, ויאות לך למברי בי עלמא? א"ל די לך דאנת חקיק בי, ואנת רשים בי, וכל רעותא דילי בך סליק. לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.
יב עאלת את ט. אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת בי אתקריאת טוב וישר? אמר לה, לא אברי בך עלמא דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך. הה"ד (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הואיל וגניז בגווך - לית ביה חולקא לעלמא דא דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי. ותו דעל דטובך גניז בגווך - יטבעון תרעי דהיכלא. הה"ד (איכה ב ט) טבעו בארץ שעריה. ותו דח' לקבלך, וכד תתחברון כחדא הא ח"ט. ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין. מיד נפקת מקמיה.
יג עאלת את ז. אמרה ליה, רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו? אמר לה לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנו"ן [ ן' ]. מיד נפקת מקמיה.
יד עאלת את ו. אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא את משמך? אמר לה ו'! אנת וה' - די לכון דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי, ולא אברי בכו עלמא.
טו עאלת את ד ואת ג, אמרו אוף הכי. אמר אוף לון - די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דל"ת איהי מסכנא, גימ"ל גומל לה טיבו. לא תתפרשון דא מן דא, ודי לכון למיזן דא לדא.
טז עאלת את ב. אמרה ליה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא? אמר לה קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא, ואנת תהא שירותא למברי עלמא.
יז קיימא את א לא עאלת. אמר לה קב"ה אל"ף אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון? אמרה קמיה רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קב"ה, אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא - אנת תהא ריש לכל אתוון. לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדין דעלמא, וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף.
יח ועבד קב"ה אתוון עלאין רברבין ואתוון תתאין זעירין. ובגין כך בי"ת בי"ת - בראשית ברא, אל"ף אל"ף - אלהים את. אתוון מלעילא ואתוון מלתתא. וכלהו כחדא הוו מעלמא עלאה ומעלמא תתאה:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0