פרק ט: ח״א ריד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען רבי אבא אמר, לוז דא ירושלם עלאה, דאשראה שכינתא בינהא, אמר יעקב עלאה לתתא הב לי ברכתא, דהוא בעי לאנפיש יתכון אנא, ולמיתן ית ארעא לבניכון, לוז זו ירושלם עלאה, קב"ה הב רברבא דהווין ברכה דא על ידיה בארעא רבייא, אבל ברא לארעא אחרא לא יהא ברכתא.
ב רבי אלעזר פתח ואמר, (משלי כז) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, קב"ה קרא לישראל אחים ורעים, מאי ברכתא יהב לון, דיהון האי עמא דכיא תחות ידיה, ולמהוי עליהון נטיר,
ג זכאה חולקהון דהאי עמא דכיא דהוא עליהון, דאקרי בעלאה בנים חביבים יתיר מעלאה, כתיב (דברים יד) בנים אתם לה', מאי כלא, בדיל דא, מאי הוא, בדיל דאשתלים שמא בחותמא דלהון דאינון גזירין.
ד תא חזי באנפוי דאינשא שמא דקב"ה, וחסרא יו"ד מניה, ולא אשתלים, אתא אברהם וחבב לקב"ה, ואמר ליה בך אשתלים שמא ואתגזר ואשתלים שמא ביו"ד דמילה, באנפוי דאנשא שי"ן דשד"י וד', חסר יו"ד, אשתלים ביו"ד דמילה, וכדין אקרון בנים לה', בנין קדישין,
ה וכד מסאבין ליה להאי את קיימא קדישא, ועאיל ליה לרשו אחרא, סליק מניה האי קדושא דחותמא, והוא כמה דחריב עלמא, וסאיב חותמא דאשתלים ביה שמא דקב"ה, והא הוא חריב עלמא.
ו רבי אבא הוה אזיל מקפוטקיא, והוה עמיה רבי יוסי, עד דהוו אזלי חמו חד בר נש דהוה אתי ורשימא חד באנפוי, (וכו' כדאיתא בפ' אחרי מות ע"ה ב), אבל ווי לון לחייביא דימותון בלא תשובה, דלא יעדי מניה רשימא לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0