ח״א ריט ע״א

פרק כג: ח״א ריט ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תנינן אמר רבי שמעון, כתיב (שיר א ו) בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים, בני אמי, כמה דכתיב (איכה ב א) השליך משמים ארץ, דכד בעא קב"ה לחרבא ביתיה דלתתא, ולאגלאה ישראל ביני עממיא, אעבר קב"ה מקמיה להאי ארץ ואתרחקא מניה, כדכתיב (שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק, וכד האי ארץ אתרחקא משמים דלעילא, האי ארץ דלתתא אתחרבא, וישראל אתפזרו ביני עממיא, אמרה כנסת ישראל מאן גרים לי האי, ומאן עביד לי האי, בני אמי דנחרו בי ואתרחקו מני, בני אמי ודאי.
ב רבי יוסי הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי חייא בר רב, עד דהוו אזלי, אמר רבי יוסי לרבי חייא, חמיתא מה דאנא חמית, אמר ליה, חמינא גברא חד בנהרא, וציפרא חד על רישיה, ועלעא בפומיה דציפרא, ואכלא ורפסא ברגלוי, וההוא גבר רמי קלין וצווח, ולא ידענא מאי קאמר,
ג אמר נקרב גביה ונשמע, אמר מסתפינא למקרב, אמר ליה, וכי בר נש הוא באתר דא, אלא רמיזא דחכמתא דרמיז לן קב"ה, קריבו גביה, שמעו דהוה אמר עטרא עטרא תרין בנין שריין לבר (ס"א שריאו לברא), לא נח ולא נייחא, עד דצפרא בקיסרא רמיו.
ד בכה רבי יוסי ואמר, היינו דתנינן בני אמי נחרו בי וגו', מאי טעמא בגין דכרמי שלי לא נטרתי,
ה אמר ודאי גלותא אתמשך, ועל דא (ס"א די) צפרי שמיא לא אעדיאו, עד די שלטנותא דעמין עעכו"ם יעדיאו מן עלמא, ואימתי עד דימטי יומא, דקב"ה אתער דינוי בעלמא, דכתיב (זכריה יד ז) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה.
ו עד דהוו אזלין, שמעו חד קלא דהוה אמר, אוקידא דקופטירא מטא בדינוי, נפק חד שלהובא ואוקיד לההוא צפורא, אמר ודאי כמה דכתיב, (דניאל ז יא) ויהיבת ליקידת אשא.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0