ח״א רכ ע״א

פרק כז: ח״א רכ ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תא חזי, (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי, כמה עלאין עובדי מלכא קדישא, דהא באינון עובדי (נ"א בריין) דאיהו עביד לתתא, קטיר לון במלין עלאין דלעילא, וכד נטלין לון לתתא ועבדי בהו עובדא, אתער ההוא. עובדא דלעילא דקטיר בה, כגון אזובא עץ ארז, והא אוקימנא: מלי.
ב ואית מנייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה, דכלהו אחידן בשמא קדישא לעילא, ועל דא תנינן לאחדא לון ולמעבד בהו עובדא, בגין לאתערא חדוה לההוא דאחיד ביה. ועל דא תנינן במלין ועובדא בעיין לאחזאה מלה, בגין לאתערא מלה אחרא,
ג הדא הוא דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי (בראתיו) לאתערא יקרי, בראתיו לייחדא לי, יצרתיו למעבד ביה עובדא (נ"א חילא), אף עשיתיו לאתערא ביה חילא דלעילא.
ד דבר אחר: כל הנקרא בשמי היינו דכתיב (ויקרא כג מ) פרי עץ הדר, ולכבודי בראתיו, היינו כפות תמרים, יצרתיו, היינו וענף עץ עבות, אף עשיתיו, היינו וערבי נחל.
ה ותקונא דהאי דאמר קרא, (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון דייקא, דהוא חמישאה על עשור,
ו אבל ביום הראשון, ההוא יום ראשון מאן הוא, אלא יום דנפיק ראשון, לנטלא (ד"א לכלא) במבועוי דמיין נביעין, ואנן בעיין לאמשכא ליה לעלמא.
ז מתל למלכא דקטר בני נשא בקטרוי, אתת אמיה מטרוניתא ואפיקת לון לחירות, ומלכא אשגח ליקרא דילה ויהב לון בידהא, אשכחת לון כייפין וצחין, אמרת הא אפיקת לון לחירו, אייתי לון מיכלא ומשתייא.
ח כך הא יום הכפורים אפיק לכלא לחירו, ואנן כפני מזונא קאימנא וצחינן למשתיא, היא אעטרת למלכא בעטרוי, בהאי יומא ידענא דהא מיין נביעין עמה שריין, שאילנא למשתייא למאן דאפיק לן לחירו, ועל דא קרינן ליה יום ראשון,
ט דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. אבל בהאי יומא אברהם שירותא דכלא, אי בענני יקר הוא שירותא, אי במיא הוא שירותא, דאברהם שארי למחפר בירי דמיא.
י פרי עץ הדר דא בירא דיצחק, דיצחק אהדר ליה לקב"ה, וקרא ליה עץ הדר, פרי דהאי עץ הדר ידיעא, כפות תמרים, דכתיב (תהלים צב יג) צדיק כתמר יפרח, ולא אשתכח בינייהו פרודא, ועל דא לא כתיב וכפות, אלא כפות, בגין דלא סליק דא בלא דא, ובהאי אתמליא האי באר, מבאר מים עלאין נביעין, ההוא אתמלי בקדמיתא, ומניה אתמלייא בירא, עד דאיהו נביעו לכלא.
יא וענף עץ עבות דא ענפא דאילנא רברבא, דאתקיף ואשתרשא בשרשוי, אתעביד אילנא עלאה על כלא, דאחיד בכל סטרין, ענף דאיהו עץ עבות, עץ דאחיד לאבות, דהא מהאי נטיל יסודא דעלמא, ואתמליא לארקא בבירא, האי הוא עלמא ארקא דשקיותא.
יב וערבי נחל תרי, אינון תרין נחלין דמייא אתכניש בהו, לארקא לצדיק. דבר אחר: וערבי נחל אלין אינון גבורן דאחידן ביה ביצחק, דאתיין מסטרא דההוא נחל עלאה, ולא מסטרא דאבא, בגין כך צלא יאי ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין,
יג וערבי נחל, תרין קיימין דגופא קיימא עלייהו, אבל וערבי נחל ודאי כמה דאתמר, ואלין אינון כלהו לארקא מייא לבירא.
יד [שייך כאן מה שנמצא בהשמטות הזוהר סימן נג] דבר אחר: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דא אברהם, כפת תמרים דא יצחק, וענף עץ עבות דא יעקב, וערבי נחל אלין אינון תרין דרגין דאמרן,
טו ומאן דמתני האי, בגין דעץ עבות דא יעקב דאחיד לכל סטרין, ודאי דא יעקב. אבל הא אוקימנא פרי עץ הדר דא בירא דיצחק, דא גבורה תתאה, כפת תמרים, כפת חסר, קשורא דאתקשר בבירא, כמה דאת אמר (דניאל ג כא) כפיתו בסרבליהון, בגין דאלין לא סלקין דא בלא דא, וענף עץ עבות, ענפא הוא עלאה דאתעביד עץ עבות, ואחיד לכל סטרא כמה דאתמר, ערבי נחל דא יצחק בכל סטרי, דאחידן בסטרא דנחלא ולא בסטרא דאבא, דתנינן אף על גב דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה, דינין מתערין מניה.
טז ורב המנונא סבא פריש, וערבי נחל אינון תרין קיימין דקאמרן, דמייא נפקי מנייהו, ושפיר, אבל תא חזי, הא חזינן דתרין דרגין אלין דקיימי על דרגא דצדיק, איבא וכנישו רברבא (ס"א דברכאן) נפקי מנייהו, וערבי נחל לא נפקי מנייהו איבא ולא טעמא ולא ריחא, והא אוקימנא וכלא שפיר.
יז ועל דא אתרוג: בשמאלא לקביל לבא, לולב בימינא כפת בכלא וקטיר בכלא, דהא צדיק כפות הוא בכל סטרין וקטיר בכלא, ודא הוא קשורא דמהימנותא.
יח ובספרא דאגדתא שפיר קאמר, דכל אלין אושפיזין דזמינין עמא קדישא בהאי יומא, דבעיין לאשכחא להו כיון דזמין לון, ובהו בעי בר נש למלכא בעותיה, זכאין אינון ישראל דידעין ארחוי דמלכא קדישא, וידעין ארחוי דאורייתא למהך באורח קשוט, למזכי בהו בעלמא דין ובעלמא דאתי.
יט ביומא דא נפקי ישראל בסימנין רשימין מגו מלכא, בגין דאינון נצחין דינא, ומאי סימנין, אינון סימני מהימנותא חותמא דמלכא עלאה. לתרי בני נשא דעאלו קדם מלכא לדינא, ולא ידעי עלמא מאן מנייהו נצח, נפק חד לגיון מבי מלכא, שאילו לו, אמר לון מאן דיפוק ובידוי סימנין דמלכא הוא נצח.
כ כך כולי עלמא עאלין לדינא קדם מלכא עלאה, ודאין לון מיומא דר"ה ויום הכפורים עד חמש סרי יומין לירחא, ובין כך אשתכחו ישראל זכאין כלהו בתיובתא, טרחין בסכה ולולב ואתרוג, ולא ידעי מאן נצח דינא, מלאכי עלאי שאלו מאן נצח דינא, קב"ה אמר לון אינון דמפקי בידייהו סימנין דילי אינון נצחין דינא.
כא בהאי יומא נפקי ישראל ברשימו דמלכא, בתושבחתא דהלילא, עאלין בסכה, אתרוג בשמאלא לולב בימינא, חמאן כלהו דישראל רשימין ברשימין דמלכא קדישא, פתחי ואמרי (תהלים קמד טו) אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהי"ו.
כב עד כאן חדוותא דכלא, חדוותא דאושפיזין, ואפילו אומות העולם חדאן בחדוותא ומתברכין מנה, ועל דא קרבנין בכל יומא עלייהו, לאטלא עלייהו שלם ויתברכון מינן, מכאן ולהלאה יומא חד דמלכא עלאה דחדי בהו בישראל, דכתיב (במדבר כט לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, דהא יומא דא מן מלכא בלחודוי, חדוותא דיליה בישראל, למלכא דזמין אושפיזין וכו'.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0