פרק כט: ח״א רכא ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויקרבו ימי ישראל למות תאנא א"ר חייא, כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, התם בקיומיה יעקב, והכא במיתתיה ישראל, דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות, א"ר יוסי הכי הוא ודאי, דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות, אלא ימי, וכי בכמה יומי מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא.
ב אלא הכי תאנא, כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה, כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה, ועאלין בחושבנא, וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש, ואתיב קב"ה רוחיה ליה, ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה,
ג זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא, ולא דחי יומא מנייהו לבר, דישתכח בההוא יומא דאתעביד ביה חובא, בגין כך כתיב בצדיקיא קריבא, (והיך יקרבון) משום דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא.
ד ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבא, והיך יקרבון יומוי קמי מלכא, דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו, ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא, ולא יתמנון קמיה, ולא ידכרו לעילא, אלא אינון שציאן מגווייהו, עלייהו כתיב (משלי ד יט) דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו.
ה והכא ויקרבו ימי ישראל, ודאי בלא כסופא בשלימותא בחדוותא שלים, ובגיני כך ימי ישראל, דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב, ואי תימא והא כתיב (בראשית כה כד) ויעקב איש תם, שלים, שלים הוה ולא שלים בדרגא עלאה כישראל.
ו תניא אמר רבי יוסי, בשעתא דיומוי דבר נש אתפקדן קמי מלכא, אית זכאה דאתפקדן יומוי ורחיקין מקמי מלכא, ואית זכאה דכד מתפקדן יומוי קריבין וסמיכין למלכא ולא מתרחקין, בלא כסופא עאלין וקריבין למלכא, זכאה חולקהון, הה"ד ויקרבו ימי ישראל למות.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0