פרק נה: ח״א רלה ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א רבי יוסי ורבי ייסא הוו אזלי בארחא, אמר רבי ייסא, הא ודאי תנינן כל בנוי דיעקב אתתקנו בסדורא שלים, ואתברכו כל חד וחד כדקא יאות ליה, מאי קא נימא בהאי קרא דכתיב מאשר שמנה לחמו וגו', אמר ליה לא ידענא, בגין דלא שמענא ביה מבוצינא קדישא, אלא אנת ואנא ניזיל לגבי בוצינא קדישא, אזלו, כד מטו לגביה דרבי שמעון, אמרו מלה ושאילו שאילתא, אמר לון ודאי רזא דחכמתא הוא.
ב פתח ואמר (שופטים ה יז) אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון אמאי יתיב תמן? אלא מאן דיתיב בשפתא דימא אשתמש בתפנוקי עלמא. (והכא אשר דא פתחא עלאה דצדק, כד אתברכא לארקא ברכאן בעלמא, (ס"א, והכא סמך להאי קרא מאשר לפתחא עלאה דמתמן אתרקו ברכאן לעלמא), והאי פתחא אשתמודע תדיר לברכאן דעלמא, ואקרי אשר, ודא הוא עמודא מאינון דקאים עלמא עלייהו,
ג וההוא אתר דאקרי לחם עוני מההוא אתר אתקן, (ההוא) הדא הוא דכתיב מאשר שמנה לחמו, מה דהוה לחמא דמסכנא אתהדר לחם (עונג) פנג (שמנה), בגין דאריק וארמי ביה ברכאן ותפנוקין. וסופא דקרא אוכח, והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, דמנה אתזן בתפנוקי עלמא, ודא יהיב להאי מלך כל ברכאן כל חידו וכל טיבו, הוא יהיב ומנה נפקי, אמרו אי לא אתינא לעלמא אלא למנדע דא טב לן.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0