פרק יד: ח״א קנא ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א וירא והנה באר בשדה וגו' רבי יהודה פתח ואמר, (שם ג א) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, האי קרא אתערו ביה חבריא, אבל מזמור לדוד, אמאי קאמר שירה, אי בגין דבריה איהו דקם עליה, קינה יתיר מבעי ליה, דהא אבאיש עלוי דבר נש זעיר מקריבוי, מדאחרא סגי, אלא מזמור לדוד, אמר שירה, והכי בעי דוד, דחשיב דקב"ה סליק ליה חובוי לההוא עלמא, כיון דחמא דהכא בהאי עלמא בעי למגביה מניה חדי.
ב תו דחמא דעלאי מניה הוו בעלמא דקא ברחו, וכלהו בלחודייהו, יעקב ערק דכתיב (הושע יב יג) ויברח יעקב שדה ארם, וערק בלחודוי, משה ערק דכתיב (שמות ב טו) ויברח משה מפני פרעה, וערק בלחודוי, ודוד ברח, כל אינון שולטני ארעא, וכל אינון גיברי ארעא, ורישיהון דישראל, כלהו ערקין עמיה, וסחרין ליה מימיניה ומשמאליה לנטרא ליה מכל סטרין, כיון דחמא שבחא דא אמר שירתא.
ג ואמר רבי יהודה, כלהו אערעו בהאי באר, ודוד אמאי לא אערע ביה, אלא דוד מארי דבבו הוה לקבליה בההוא זמנא, ובגין כך לא אערע ביה, ליעקב ומשה בחדוה קביל לון האי באר, ובעא לאתקרבא בהדייהו, ועל דא כיון דחמא לון האי באר, סליקו מיא לגבייהו, כאתתא דחדיאת עם בעלה.
ד ואי תימא הא אליהו ברח ולא אערע ביה אמאי, אלא אליהו לתתא מן באר הוא, ולא לעילא כמה דהוו משה ויעקב, ובגין כך מלאך איהו ועביד שליחותא, ובגין דיעקב ומשה לעילא אינון מן הבאר, באר חדי לגבייהו, וסליק לקבלא לון, כאתתא דחדאת לגבי בעלה ומקבלא ליה.
ה וירא והנה באר בשדה רזא איהו, דחמא האי באר לעילא, דא כגוונא דא, כתיב שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אי אינון שלשה, אמאי כתיב ונאספו שמה כל העדרים, אלא אינון שלשה, דרום, מזרח, צפון, דרום מהאי סטרא, וצפון מהאי סטרא, ומזרח בינייהו, ואלין קיימין על האי באר, ואחידן ליה ומליין ליה, מאי טעמא, בגין כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, היינו דכתיב (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי:
ו ונאספו שמה כל העדרים היינו דכתיב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, וגללו את האבן, מעבירין מינה תקיפו דדינא קשיא, ההוא דגליד וקריש, (ס"א מיין דכרין), דכדין אקרי אבן, ולא נפקי מינה מייא לבר, וכד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום דאיהו ימינא, ולא יכלא צפון למקרש מיין, כהאי נהרא כד מימוי סגיאין, לא גלידין וקרשי מיא, כנהרא דמימוי זעירין,
ז ועל דא כד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום דאיהו ימינא, ומיין אשתריין ונגדין, ואשקיין עדרייא כמה דאמרן, דכתיב ישקו כל חיתו שדי, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, בגין דעלמא אצטריך דינא דילה דתהוי בדינא, לאוכחא ביה חייביא.
ח תא חזי יעקב כד הוה יתיב על בירא, וחמא מיא דסלקין לגביה, ידע דתמן תזדמן ליה אתתיה, וכן במשה כד יתיב על בירא, כיון דחמא דמיא סלקין לגביה, ידע דאתתיה אזדמנת ליה תמן, והכי הוה ליה ליעקב דתמן אזדמינת ליה אתתיה, כמה דכתיב עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו', משה דכתיב (שמות ב יז) ויבאו הרועים ויגרשום וגו', ותמן אזדמנת ליה צפורה בגין דההוא באר גרמא לון.
ט תא חזי האי באר, שבע זמנין כתיב בפרשתא דא, בגין דאיהו רמז לשבע, והכי אקרי באר שבע, (בגין) באר דא אדכר שבע זמנין בפרשתא דא, דכתיב וירא והנה באר בשדה, כי מן הבאר ההיא, והאבן גדולה על פי הבאר, ונאספו שמה כל העדרים וגו' מעל פי הבאר, והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר, וגללו את האבן מעל פי הבאר, ויגל את האבן מעל פי הבאר, הא שבעה, ובודאי דהכי הוא.
י במשה לא כתיב אלא זמנא חדא, דכתיב (שם טו) וישב בארץ מדין וישב על הבאר, בגין דמשה אתפרש מכל וכל מביתא דלתתא, ויעקב לא אתפרש כלל, במשה חד, כמה דכתיב (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ובגין כך משה מאריה דביתא הוה, ואסתלק לעילא, במשה כתיב וישב על הבאר, ביעקב וירא והנה באר בשדה, ולא כתיב וישב על הבאר.
יא וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה באר דרגא דאדון כל הארץ, בשדה חקל תפוחין קדישין, שלשה עדרי צאן, תלת דרגין עלאין קדישין, מתתקנן על ההוא בירא, ואינון נצח והוד ויסודא דעלמא, ואלין משכין מיא מלעילא, ומליין להאי בירא,
יב בגין דההוא מקורא יסודא דעלמא, כד שארי בגו ההוא בירא עביד פירי, ונביע תדיר ואתמליא ההוא בירא מניה, כיון דאתמליא, ודאי כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, אלין אינון כל אוכלוסין ומשריין קדישין, דכלהו שקיין ושתאן מההוא בירא, וכל חד וחד כמה דאתחזי ליה,
יג והאבן גדולה על פי הבאר, דא אבן דמינה כשלי בני עלמא, אבן נגף וצור מכשול, דקיימא תדיר על פי האי באר, על מימריה, למתבע דינא דכל עלמא, דלא יחות מזונא וטב לעלמא:
יד ונאספו שמה כל העדרים ונאספו שמה העדרים לא כתיב, אלא כל העדרים, משריין קדישין לעילא, ומשריין קדישין לתתא, אלין בשירין ותושבחן לעילא, ואלין בצלותין ובעותין לתתא, אלין ואלין, מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר, מגנדרין לה ומעברין לה מן קודשא, ואסתליק מן דינא, מיד והשקו את הצאן, נטלו מלאכי עלאי לעילא ונטלי ישראל לתתא,
טו לבתר והשיבו את האבן, על מימרא דהאי באר, לאתעטרא (ס"א, לאתעתדא) קמיה, ולמתבע דינא דעלמא, לאתנהגא עלמא בדינא, והכי אצטריך, דהא לא יכיל עלמא למיקם אלא על דינא, למהוי כלא בקשוט וזכו.
טז כיון דאשתלים יעקב, לא אצטריך להאי אבן סיועא אחרא, מה כתיב, ויגש יעקב ויגל את האבן, ויגל וגללו, ולא כתיב ויסר והסירו, אלא וגללו, היינו ערבוביא דשטן, דמערבבין ליה דלא יכיל לקטרגא,
יז ויעקב בלחודיה לא אצטריך לסיועא אחרא, אלא איהו בלחודיה, דהא שלימו דאבהתא הוה יעקב, דכיון דיכיל ביה בעשו בהאי עלמא, יכיל לעילא, ובכלא אצטריך עובדא.
יח תרין עלמין אחסין יעקב, חד עלמא דאתגליא וחד עלמא דאתכסיא, כגוונא דלהון ממש, מחד נפקו שית שבטין, ומחד נפקו תרין שבטין, עלמא דאתכסיא אפיק שית סטרין, עלמא דאתגליא אפיק תרין, ואינון תרין כרובין דתחותה, ויעקב בין תרין עלמין אשתכח, בדיוקנא דלהון ממש, ובגין כך כל מלוי דלאה הוו באתכסיא, ודרחל באתגליא:
יט וירא והנה באר בשדה רבי אלעזר אמר, כתיב (ישעיה נא א) שמעו אלי רודפי צדק, אינון דתבעי רזא דמהימנותא, אינון דאתדבקו בקשורא דמהימנותא, אינון דידעין ארחוי דמלכא עלאה.
כ כד סליקו תרין, ונפקו לקדמות חד, מקבלין ליה בין תרין דרועין, תרי נחתי לתתא, תרין אינון חד בינייהו, תרין אלין מותבא דנביאי, אתר דינקי ביה, חד בינייהו, דאיהו אתחבר בכלא, הוא נטיל כלא.
כא ההוא בירא קדישא קאים תחותייהו, חקלא דתפוחין קדישין איהו, מהאי בירא מתשקיין עדריא, כל אינון רתיכין, כל אינון מארי גדפין, ג' קיימין רביעין (קיימין) על האי בירא, האי בירא מנייהו אתמלי, הה"ד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים וגו', דא אדנ"י אתקרי, על דא כתיב (דברים ג כד) אדני אלהי"ם אתה החילות, וכתיב (דניאל ט יז) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, אדון כל הארץ, הה"ד (יהושע ג יא) הנה ארון הברית אדון כל הארץ:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0