ח״א קע ע״א

פרק ו: ח״א קע ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. רבי יהודה פתח ואמר, (שה"ש ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל מי זאת הנשקפה, אלין אינון ישראל, בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא (דהיא) דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין פתיחן לארבע רוחי עלמא,
ב וכן כל מה דעביד קב"ה לישראל ולצדיקייא די בהו, הכי כלהו ולאו בזמנא חדא. לבר נש דאתיהיב בחשוכא, ודיוריה הוה בחשוכא תדיר, כד יבעון לאנהרא ליה בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא כעינא דמחטא, ולבתר רב מניה, וכדין בכל זמנא, עד דינהרון ליה כל נהורא כדקא יאות,
ג כך אינון ישראל כמה דאת אמר (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו', וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר עד דיתתקף. אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה, ואתאביד מניה זעיר זעיר, (ולזמנא דאתי לאומות עעכו"ם (ישעיה מב יג) ה' כגבור יצא וגו'), עד דיתתקפון ישראל, וישיצון (וישבון) ליה מכלא, מעלמא דין ומעלמא דאתי, ובגין דנהיר בשעתא חדא, הוה ליה שציאו מכלא, אבל ישראל נהורא דלהון זעיר זעיר, עד דיתתקפון וינהיר לון קב"ה לעלמין,
ד וכלא שאלי לון ואמרי מי זאת הנשקפה כמו שחר, איהו קדרותא דצפרא, ודא איהו נהורא דקיק, ולבתר יפה כלבנה, בגין דסיהרא נהורא דילה נהיר יתיר משחר, ולבתר ברה כחמה, בגין דנהוריה תקיף ונהיר יתיר מסיהרא, ולבתר איומה כנדגלות, תקיפא בנהורא תקיף כדקא יאות.
ה תא חזי, בעוד דאתחשך יממא ואתכסיא נהורא ואתי צפרא, יתנהר בקדמיתא זעיר זעיר, עד דיתרבי נהורא כדקא יאות, דהא כיון דקב"ה יתער לאנהרא לה לכנסת ישראל, יתנהיר בקדמיתא כמו שחר דאיהי אוכמא, ולבתר יפה כלבנה, ולבתר ברה כחמה, ולבתר איומה כנדגלות כמה דאתמר.
ו ותא חזי כיון דאסתליק צפרא, דהא לא כתיב כי בא השחר, אלא כי עלה, דהא בזמנא כי בא השחר כדין אתתקף ההוא ממנא ואכיש ליה ליעקב, בגין דההוא ממנא אכיש ליעקב למיהב תקיפו לאתתקפא לעשו,
ז וכד סליק ההוא אוכמא דשחר ואתחזי, אתא נהורא ואתתקף יעקב, דהא כדין מטא זמניה לאתנהרא. מה כתיב ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו; ויזרח לו השמש, דהא כדין זמנא לאתנהרא,
ח והוא צולע על ירכו, כדין איהו רמז, דהא בעוד דישראל בגלותא וסבלין כאבין וצערין וכמה בישין, כד אתנהיר לון יממא וייתי לון נייחא, כדין יסתכלון ויכאבון בגרמייהו מכמה בישין וצערין דסבלו, ויתמהו עלייהו, בגין כך ויזרח לו השמש, דההוא זמנא דנייחא, וכדין והוא צולע על ירכו, אתכאב וצעיר גרמיה על מה דעבר,
ט ואיהו כד אסתלק קדרותא דשחרא, כדין אתתקף ואתאחיד ביה, דכד אתחלש חיליה, דלית ליה שולטנותא אלא בליליא, ויעקב שלטנותיה ביממא, ועל דא אמר ויאמר שלחני כי עלה השחר, דהא אנא ברשותך קאימנא, והא אתמר ואוקמוה.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0