פרק כב: ח״א קעו ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א רבי חזקיה אשכחיה יומא חד לרבי יוסי, דהוה משתמיט ספסינא גו קטרי דנורא, והוה סליק קטורא דתתנא לעילא, א"ל אילו קטורא דתננא דקרבנא דהוה סליק על גבי מדבחא, הוה סליק תדיר כי האי גוונא, לא שריא רוגזא בעלמא, וישראל לא אתגלו מעל ארעא.
ב פתח רבי יוסי ואמר, (שיר ג ו) מי זאת עולה מן המדבר, כתמרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. מי זאת עולה תא חזי בזמנא דהוו אזלי במדברא, שכינתא אזלא קמייהו ואינהו הוו אזלי אבתרה, דכתיב (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו', ובגין כך כתיב (ירמיה ב ב) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר וגו',
ג ושכינתא הוה אזלא וכלהו ענני יקר בהדה, וכד הוה שכינתא נטלא, הוו נטלין, כמה דכתיב (במדבר ט יז) ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו', וכד איהי סלקא, ההוא עננא סלקא עד לעילא, וכל בני עלמא חמאן, ושאלי ואמרי, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן,
ד ההוא עננא דשכינתא אתחזיא עשן. מאי טעמא איהי עשן, בגין דנורא דאדליק אברהם, ויצחק בריה הוה אחיד בה, ולא אעדי מינה, וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה, הוה סליק עננא (נ"א תננא).
ה ועם כל דא, מקטרת מר ולבונה, מאי מקטרת, מתקטרא בתרין סטרין אחרנין, עננא דאברהם לימינא, עננא דיצחק לשמאלא, מכל אבקת רוכל דא יעקב.
ו דבר אחר דא יוסף הצדיק, בגין דארונא דיוסף הוה אזיל לגביה, אמאי רוכל, בגין דהוה רכיל לאחוי לגביה דאבוי. דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנוני דא, קטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה, הכי נמי יוסף איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא,
ז ועל דא שכינתא מתקטרא באברהם יצחק. ויעקב ויוסף כחדא אינון, ודיוקנא חדא להו, הדא דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, ובגין כך מכל אבקת רוכל, בגין דמאתר דנהרא דנגיד ונפיק אשתקייא כלא, ונהירו כל אנפין.
ח ותא חזי כד הוו ישראל בארעא והוו מקריבין קרבנין, כלהו הוו מתקרבין לגבי קב"ה כדקא יאות, וכד קרבנא אתעביד, ותננא סליק בארח מישר, כדין הוו ידעי דתננא דמדבחא אדליק בוצינא דאתחזיא לאדלקא, וכל אנפין נהירין ובוצינין דלקין.
ט ומיומא דאתחריב בי מקדשא, לית לך יומא ויומא דלית ביה זעימו ורוגזא, כמה דאת אמר (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום, ואתפרש חדוה מעילא ומתתא, וישראל אזלין בגלותא, ואינון ברשו דטעוון אחרנין, וכדין אתקיים קרא, דכתיב (דברים כח סד) ועבדת שם אלהים אחרים,
י וכל דא למה, בגין דכתיב (שם מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי"ך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, מאי מרוב כל, הכא מרוב כל, והתם (שם נז) בחסר כל,
יא עד דיתער קב"ה ויפרוק לון מביני עממיא, כמה דאת אמר (שם ל ג) ושב ה' אלהי"ך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהי"ך שמה, וכתיב (שם ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0