מדרש הנעלם · ח״א קכה ע״ב

פרק יט: מדרש הנעלם · ח״א קכה ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תנו רבנן, כל נשמתן של צדיקים למעלה בעדן הן, ומה ממה שיורד מעדן ישגא החכמה בעולם, לעומדים בו ונהנין מהנאותיו וכסופיו על אחת כמה וכמה.
ב אמר רבי יצחק, כיון שהנשמה זוכה ליכנס בשערי ירושלים של מעלה, מיכא"ל השר הגדול הולך עמה ומקדים לה שלום, מלאכי השרת תמהים בו ושואלים עליה, (שיר ג ו) מי זאת עולה מן המדבר, מי זאת עולה בין העליונים, מהגוף החרב שדומה להבל, דכתיב (תהלים קמד ד) אדם להבל דמה, הוא משיב ואומר, (שיר ו ט) אחת היא לאמה, לאמה זו היא כסא הכבוד, שהיא אם לנשמה, ויולדת לה שנגזרה ממנה,
ג ראוה בנות ויאשרוה, אלו שאר הנשמות שהן במעלתן למעלה, והם הנקראות בנות ירושלם, אמר רבי יוסי, הא חזרנא על מה דאמרן, אלו נקראות בנות ירושלם, והאחרות נקראות בנות לוט, ראוה בנות ויאשרוה, שאר הנשמות משבחות לה, ואומרות שלום בואך, מלכות ופלגשים, מלכות אלו האבות שהם מלכות, ופלגשים הם גירי הצדק, כלם משבחות ומקלסות אותה, עד שנכנסת למעלה, ואזי הנשמה במעלתה, ומתקיימא אריכות הימים, הה"ד ואברהם זקן בא בימים, נכנס באריכות הימים לעולם הבא.
ד רבי אבא סבא קם על רגלוי ואמר, מנוחה ושלום גרמין יהא לך רבי שמעון בן יוחאי, דחזרת עטרה ליושנה, דתנינן במתניתא קדמאה, דכיון שהנשמה היא בתשלומה באתר עילאה, (לזמנא בתראה עאלין) לא תבאת לגופא, אלא אתבריאן מנה נשמי אחרנין דנפקי מנה, ואיהי אשתארת בקיומא, עד דאתא רשב"י ודרש, ומה אם בעולם הזה שהוא הבל, והגוף שהוא טפה סרוחה, נכנסת בו אותה הנשמה, לעתיד לבא שיצרפו כלם, ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומין והעלויין שבה,
ה אמר רבי אחא, אותה הנשמה (בו בכל התשלומין והעלויין שבה) ממש, ואותו הגוף ממש, עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת, להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה.
ו ואברהם זקן בא בימים וגומר רבי בו אמר רבי יוחנן, (באותם הימים) באותו העולם שהוא ימים, ולא בעולם הזה שהוא לילה, אמר רבי יעקב, באותם העולמות שהם ימים, באותם ההנאות והכסופין שהוא נוחל. וה' ברך את אברהם בכל באותו המשרה (נ"א, המעשר) שנתן לו הקדוש ברוך הוא משמו, שהיא אות ה"א שבו נברא העולם.
ז ותנא אמר רבי יוחנן, מטטרון שר הפנים, שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, ממונה על הנשמה בכל יום, להספיק לה מאותו האור שנצטוה, והוא עתיד למיסב חושבן פתקא בבתי קברי מן דומה, ולאחזאה ליה קמי מאריה, והוא זמין למעבד חמיר ההוא גרמא תחות ארעא, לתקנא לגופייא, ולקיימא לון בשלימותא דגופא בלא נשמתא, (בזמנא) דקודשא בריך הוא ישדר לה לאתרה.
ח אמר רבי יצחק באותה שעה מה כתיב, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל וגו', מהו אל עבדו, אי בחכמתא דא נסתכל, מהו אל עבדו, אמר רבי נהוראי, לא נסתכל אלא במה שאמר עבדו, עבדו של מקום (זקן ביתו), הקרוב לעבודתו, ומאן איהו, זה מטטרו"ן כדקאמרן, דאיהו עתיד ליפות לגוף בבתי קברי,
ט הה"ד ויאמר אברהם אל עבדו, זה מטטרון עבדו של מקום, זקן ביתו, שהוא תחלת בריותיו של מקום, המושל בכל אשר לו, שנתן לו קודשא בריך הוא ממשלה על כל צבאותיו,
י ותאנא אמר רבי שמעון אמר רבי יוסי אמר רב, כל צבאותיו של אותו עבד נוטלים אור ונהנין מזיו הנשמה, דתאנא אור הנשמה לעולם הבא גדול מאור הכסא, והא מהכסא נטלה הנשמה, אלא זה לפי הראוי לו, וזה לפי הראוי לו. רב נחמן אמר, גדול מאור הכסא ממש, דכתיב (יחזקאל א כז) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, מאי עליו, על זהרו.
יא וכשהוא הולך לעשות שליחותו, כל צבאותיו והמרכבה שלו נזונין מאותו הזוהר הדא הוא שהנשמה אומרת לו, (דכתיב) שים נא ידך, כלומר סיעתך תחת יריכי, וזהו אור הנשפע מן הנשמה עליהם,
יב אמר רבי יהודה ברבי שלום, כך קבלנו, בשעה שזה הולך בשליחותו של מקום, קודשא בריך הוא מניע כל צבאותיו של מעלה באות אחת משמו, אמר רב הונא, כך הוא ירכ"י בגימטריא ר"ם, כלומר הנשמה אומרת שים נא ידך, סיעתך, תחת מעלתו של רם ונשא המושל על הכל, ולאחר שצוה סיעת עליונים תחת ידו, אני משביעך שבועה גדולה בו,
יג אמר רבי יצחק, אלהי השמים ואלהי הארץ, הואיל ואמר בה' שהוא הכל, למה נאמר אלהי השמים, אמר רב יהודה, שהוא אדון על הכל, בבת אחת וברגע אחת הוא מניע לכל, וכלם כאין נגדו, רבי יצחק אומר על שתים אותיות משמו להורות שהוא הכל ואין אחר בלתו:
יד ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר רב הונא, אי הוינא עמהון דמארי מתניתא, כד גלו רזא דנא, לא איפרשנא מנהון הכי, דהא אנא חזי עמיקין סגיאין בפומייהו, דגלו ולא אתחזיין לכל איניש, תא חזי, שבועת קיימא דא אומי לה נשמתא, דכתיב אשר לא תקח אשה לבני,
טו אמר רבי יצחק מהכא משמע, שהואיל ואתה הולך בשליחות זה, לא תקח אשה לבני, כלומר שלא תקח גוף לבני (ד"א ל"ג לבנייני), ליכנס בגוף אחר בגוף זר, בגוף שאינו ראוי לו, אלא בההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש שיצאתי ממנו, הה"ד כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך.
טז אמר רבי יוסי, מהו ולקחת אשה לבני ליצחק? אמר רבי יצחק, אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף ממש תקח ליצחק עמו בהאי שמחת הצדיקים, ליצחק עמו בשמחת הקדוש ברוך הוא, ליצחק עמו דעכשיו עת שחוק בעולם, הה"ד (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו'.
יז אמר רבי יהודה בר יצחק, תא שמע אין מלאך אחד עושה אלא שליחות אחד בבת אחת, ותניא אמר רבי אבא, מלאך אחד אשר קסת הסופר במתניו, עתיד להרשים כל אחד ואחד על מצחו, ולאחר כן השר הגדול הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו, הה"ד הוא ישלח מלאכי לפניך ולקחת אשה, מאי לפניך, לפני שליחותך.
יח רבי (אלעזר) אליעזר אזל למחמי לרבן יוחנן בן זכאי רביה, וההוא יומא ריש ירחא הוה, כד מטא גביה,
יט אמר ליה חייב אדם להקביל פני רבו, אמר ליה לאו על כך אמרית, אלא אנא חמי באנפך דמלה חדתא אית גבך, מאינון עמיקים דאת עתיד למתבע.
כ אמר ליה, חמינא האי אור הראשון דמטלנוי עשרה ובעשרה נטיל וברזא דעשרה נהיג לכלא ובאתוותא דעשרה עביד עובדוי. ותאנא עשרה פתקין עשרה מפתחן דבי קצרי בידוי, ופתקין עשרה נטיל בגינתא דעדן, לאתקנא ארעא על גופיהון דצדיקיא.
כא אמר ליה, אליעזר ברי, חמית הוית יתיר ממלאכא קדישא, דעלמא בעשרה אתברי בעשרה אתנהיג בעשרה, כרסייא קדישא בעשרה, אורייתא הוא בעשרה, מטלנוי בעשרה, עלמין עלאין בעשרה, וחד עלאה על כלא בריך הוא.
כב ואימא לך מלה, דעתיה דמאריה דמתניתא הוה בהאי, מה כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, אמר ליה, רבי זכינא לפסוקא דא, אבל וכל טוב אדניו בידו מהו, אמר ליה הוא שמיה דמאריה, דאזיל גביה לאעלא ליה ולאנהגא (ולאגנא) ליה, אמר דא ודאי הוא, כי (שמות כג כא) שמי בקרבו,
כג תנן אמר רבי אבהו, תא חזי, מאן דידע שמיה על בורייה, ידע דהוא ושמיה חד הוא, קודשא בריך הוא ושמיה חד, דכתיב (זכריה יד ט) ה' אחד וגו', (כלהו) כלומר השם והוא אחד.
כד אמר רבי אבא, אית לאסתכלא בפרשתא דא: ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים אמר רבי אבא, מחוץ לעיר, דא הוא בי קברי, אל באר המים, דתניא הנקדמים בבתי קברי, אותם שנשאו ונתנו בתורה, דהא תנן כשנכנס אדם לקבר, מאי דשאלו ליה תחילה אי קבע עתים לתורה, דכתיב (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתך וגומר, וכשיצא אינו דין (לקיימם) להקימו בתחלה.
כה אמר רבי אבא, לעת ערב זהו יום ששי שהוא ערב השבת, שאז הזמן לקיימא מתיא, מאי משמע, דתנן שיתא אלפי שנין הוי עלמא, והוא אלף הששי שהוא סיום הכל, והיינו לעת ערב, זמן סיום הכל, לעת צאת השואבות, אלו הם תלמידי חכמים השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר.
כו ואמר רבי אבא עוד יש לדעת, דתנן אותם המתעסקים לדעת את בוראם בעולם הזה, ונשמתם בתשלומה לעולם הבא, שזכו לצאת משבועת הנשמה הולך לדעת מי הוא גופה ממש, ומאי הוא, הנה אנכי נצב על עין המים, אף על גב שתלמיד חכם הוא, הולך אחר התשלום, דכתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז ידיעתו ממה שהשגת,
כז ואמרה אלי גם אתה שתה, אף אתה עבד (כמוך) כמוני, ולא נתחלף לי (על) ידיעתך בידיעתו של מקום ברוך הוא, וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני,
כח וגם לגמליך אשאב, כלומר ידיעת השגתי שלא השיגו סיעתך, וידעתי כי מעלה יש לי עליך, והיאך נבראת אתה מזיו הנתון אצלך, אם הוא אומר, סימן זה יהי מסור בידי על כל דברים אלו, ואדע שהיא האשה, הוא הגוף מאותה הנשמה השבועה שהשביעני:
כט ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו' רבי יצחק אמר רבי יהודה, בעוד שכל העניינים הוא רוצה לנסות על הגוף, מאי כתיב והנה רבקה יוצאת, זהו הגוף קדוש, שנתעסק בדברי תורה, וכתת גופו להשיג ולדעת את קונו, אשר ילדה לבתואל, אמר רב יהודה, בתו של אל, בן מלכה, בן מלכה של עולם, אשת נחור אחי אברהם, חברת השכל, גוף שנדבק בשכל, והוא אח הנשמה, וכדה על שכמה, משא החכמה עליה,
ל וירץ העבד לקראתה, זה מטטרו"ן, ויאמרהגמיאיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז חכמתא בידיעת בוראך ממה שעסקת בעולם שיצאת ממנו, אמר רבי אבא כדפרשינן. אחר כל זה מה כתיב? ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה - אמר רבי אבא, אותם העצמות שנפזרו לכאן ולכאן, הוא צומד אותם ושוקלם זה על זה, כמה דאת אמר (ישעיה נח יא) ועצמותיך יחליץ, אמר רבי אבא, באותה שעה אותו הגוף עומד בארץ ישראל, ושם נכנסת בו נשמתו,
לא אמר רבי יוחנן, מי מוליך הגוף לארץ ישראל, אמר רבי זירא, קודשא בריך הוא עושה מחילות תחת הארץ, והם מתגלגלים והולכים לארץ ישראל, הה"ד (שם כו יט) וארץ רפאים תפיל,
לב אמר רבי יצחק, גבריאל מוליך אותם לארץ ישראל, מנא לן, דכתיב (בראשית כד נח) התלכי עם האיש הזה, וכתיב התם (דניאל ט כא) והאיש גבריאל. אמר רבי יוסי, מאי דכתיב ולרבקה אח ושמו לבן? אמר רבי יצחק, אין יצר הרע בטל מן העולם, אף על פי שכלו לא נמצא, קצתו נמצא,
לג תא חזי בתחלה כשהיה מוטל בעולם הזה נקרא לוט, לעולם הבא (יבדל) יבטל מן העולם, אבל (לעתיד לבא) לא כולו, ונקרא לבן, לא מנוול כבראשונה, אלא כמאן דסחי מנוולו, לבן למאי אצטריך, אמר רבי שמעון, למעבד פריה ורביה אצטריך, דאמר רבי שמעון, אם אין יצר הרע נמצא, פריה ורביה אינו מצוי,
לד תא שמע כיון שהגוף נבנה ועומד בקיומו, מאי כתיב, וישלחו את רבקה אחותם וגומר, מאי (הוי) ואת מניקתה, זה כח התנועה, רבי יצחק אמר זה כח הגוף.
לה רבי אבהו פתח בהאי קרא, (שיר ד ח) אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבאי וגומר - אמר רבי אבהו, כיון שהגוף נבנה על קיומו, ומביאין אותו לקבל נשמתו לארץ ישראל, הנשמה ממתנת אליו ויוצאת לקראתו, כמה דאת אמר ויצא יצחק לשוח בשדה, הה"ד אתי מלבנון כלה, זו היא הנשמה, תשורי מראש אמנה, היינו דכתיב וישא עיניו וירא,
לו אמר רבי יהודה, אם היא הנשמה, תינח אברהם כדקאמרן, אבל יצחק מהו, אמר רבי אבהו, הא חברייא אמרו דעכשיו אתקרי יצחק, על שום חדוותא סגיאה דבעלמא,
לז אמר רבי אבהו, בתחלה נקראת הנשמה אברהם והגוף שרה, עכשיו נקראת הנשמה יצחק והגוף רבקה. תנן במתניתין, אמר רבי שמעון, ארבעים שנה קודם קיום הגוף, ממתנת הנשמה לגוף בארץ ישראל, באיזה מקום, במקום המקדש.
לח אמר רבי אבהו, תא חזי, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו, אוהב לאותו הגוף ומתנחם עמו, והוא עת לשחוק והחדוה בעולם.
לט אמר רבי יהודה, הא כל פרשתא דא אתברר לן, אבל לא יכילנא למנדע מהו ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה? ולשקולא דדעתא, כל פרשתא דא ליסתורי,
מ כד אתא רב דימי אמר, האי פרשתא דא שמענא ולא אדכרנא, אמרו דעלאין תקיפין לא זמנוה לגלאה, ואנן מאי נימא, קם רבי יהודה ואמר, ממתיבתא דחברנא מארי מתניתא גליא,
מא קמו ואזלו הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין דתפילין, עאלו קמיה, ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה הוא בר נש דמנח תפלין, וידע טעמא דידהו.
מב אמרו אי ניחא קמיה דמר לימא לן מלה, אמרו שמענא מאבוך, דקודשא בריך הוא ברחימו סגיאה דהוה ליה עם ישראל, אמר לון למעבד ליה בי משכנא, כגוונא דרתיכא עלאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הה"ד (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושמענא מאבוך, דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי פסוקא,
מג אמר לון תא חזי, כגוונא עלאה אתעבד מקדש ברתיכוי קדישין ובתר כן אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון. כעניינא דא וכגוונא דא אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפילין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עלאין, רתיכא תתאה רתיכא עלאה, למיתי מלכותא דיליה וישרי דיוריה עלויה
מד ותנינן אית ביה רזין עלאין ודוגמיהון ואית ביה תלת רתיכין, דוגמת עלאין קדישין, רזין דתלת אתוותא דשמהן קדישי עלמין, תלת רתיכין תלתא אתוותא, ארבע פרשיות שליט על ארבע, ועל כך רזא דשי"ן דתלת כתרין ושי"ן דארבע כתרין. תלתא מלכין שליטין בגופא, תפלין עלוי, קודשא בריך הוא לעילא, אלין תפלין דרישא. תפילין דדרועא ארבע פרשיין
מה לבא רכיב, דוגמא דרתיכא תתאה, ותתאה רכיב. עוד תנינן, דא רכיבא דדרועא לתתא, ולבא רכיב, דוגמא דאיהו לתתא, ואתמסרון בידיה לאענאה לון כל חילי שמיא, כך לבא הוא רכיב לתתא ואתמסרו בידוי כל אברי גופא,
מו ועילא מניה ארבע פרשיין על מוחא דרישא איהו, אבל קודשא בריך הוא שליטא עלאה מלכא מכלא. (ורוח) ורזא דחכמתא דא, הוא כגוונא דמקדשא, דכתיב (שמות כה יט) ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ועלייהו דיוריה דמלכא בארבע אתוון, תרין רתיכין,
מז וכהאי גוונא לבא ומוחא, לבא מכאן ומוחא מכאן, ועלייהו מדוריה דקודשא בריך הוא בארבע (ד"א, ארבע) פרשיין. אמר רבי אלעזר, מכאן ולהלאה רזי דכתרי אתוותא, ופרשיין בגופייהו, ורצועותיהון הלכה למשה מסיני, ורמיזא דלהון אתגלי, וטעמא דכלא בתלת עשר מכילן (דרחמי),
מח אמר רבי יהודה, אלמלא לא אתינא אלא בדיל רזא דא דיי, אמרו ליה זכאה חולקך לעלמא דאתי, דכל רז לא אניס לך. אמרו ליה אתינא קמיה דמר, למנדע רזא דהאי פסוקא, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה,
מט אמר פירושא דהאי פסוקא כמה דגלו חברנא מארי מתניתין, דכד נשמתא ייתי בההוא גופא קדישא דילה, הא מילייא הוו על חייביא דיקומון ויכשרון עובדין, ויתן להו מזיוא יקרא דיליה דינדעון ויתובון, ויזכון זכותא שלימתא,
נ וכד חמא שלמה דא, הוה סגי (ד"א, תוה סגי) ואמר (קהלת ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וממקום קדוש יהלכו, שיבאו ויחיו ממקום קדוש. ותנינן אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן, כתיב (ירמיה יג כג) היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו, כך הרשעים שלא זכו לשוב בעולם הזה, ולהקטיר מעשים טובים, לעולם לא יקטירו בעולם הבא, ראה מה כתיב, ויוסף אברהם ויקח אשה, ושרוצה לעשות להם נשמה לגופם, ולקרבם בתשובה, כמה דאת אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.
נא אמר רבי אלעזר, תא חזי מה כתיב, ותלד לו את זמרן ואת יקשן, הרבה מעשים רעים, עד שנגרשים מן העולם, דכתיב וישלחם מעל יצחק בנו, ועליהם נאמר (דניאל יב ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וגו', ועל האחרים נאמר (שם ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו',
נב אמר רבי יהודה, האי משמע על פרשתא, ומשמע דאותו זמן (נקרא) עבד (ס"א, אבד) שם (הנשמה) אברהם, ובמקומו נקראת יצחק כדקאמרן, הה"ד ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלהי"ם את יצחק בנו, וישב יצחק עם באר לחי ראי, עם ידיעת החי שהוא חי העולמים, לדעת ולהשיג מה שלא השיג בעולם הזה, הה"ד (ישעיה יא ט) כי מלאה הארץ דעה את ה':
נג [כאן מדרש הנעלם] רבי יצחק פתח ואמר, (קהלת יב ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה תא חזי כד ברא קב"ה לאדם, נטל עפריה מאתר דמקדשא ובנה גופיה מארבע סטרין דעלמא, דכלהו יהבו ליה חילא, לבתר אתרק עליה רוחא דחיי, כמה דאת אמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים וגו', לבתר קם וידע דאיהו מעילא ותתא, וכדין אתדבק וידע חכמה עלאה.
נד כגוונא דא כל בר נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא, וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר משכין עליה רוחא קדישא מאתר דכל קדושין נפקין מניה, ואלין אקרון בנין לקב"ה, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עלאה קדישא כדקא חזי והא אתמר.
נה תא חזי, בשעתא דזמין בר נש למיהב חושבן עובדוי עד לא יפוק מעלמא, ההוא יומא יומא דחושבן איהו דגופא ונשמתא יהבי חושבנא, לבתר נשמתא אתפרשא מיניה, וגופא תב לארעא, וכלא תב לאתריה דאתנסיב מתמן והא אוקמוה, עד זמנא דקב"ה זמין לאחייא מתייא כלא גניז קמיה,
נו וההוא גופא ממש וההיא נשמתא ממש זמין קב"ה לאתבא לעלמא כמלקדמין, ולחדתא אנפי עלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כו יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון, וההיא נשמתא ממש גניזא קמי קב"ה, ותבת לאתרה כפום ארחהא, כמה דאת אמר והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה. ולזמנא דזמין קב"ה לאחייא מתייא, זמין איהו לארקא טלא מרישיה עלייהו, ובההוא טלא יקומון כלא מעפרא,
נז הדא הוא דכתיב (שם) כי טל אורות טלך, מאי טל אורות, אורות ממש, מאינון נהורין דלעילא, דבהון זמין לארקא חיין לעלמא, בגין דאילנא דחיי יריק חיין דלא פסקין לעלמין, דהא השתא פסקין, בגין דהא חויא בישא שלטא ואתכסייא סיהרא, ובגין כך כביכול פסקין מימוי, וחיין לא שלטין בעלמא כדקא יאות.
נח ובההוא זמנא ההוא יצר הרע דאיהו חויא בישא יסתלק מעלמא ויעבר ליה קב"ה, כמה דאתמר (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולבתר דאיהו יתעבר מעלמא, סיהרא לא אתכסיא, ונהרא דנגיד ונפיק לא יפסקון מבועוי, וכדין כתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו'.
נט אמר רבי חזקיה, אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא מה תהא מנייהו, אמר רבי יוסי, אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו, הרי אינון כלא הוו, כמה דהוו עץ יבש בההיא עלמא, הכי נמי בההוא זמנא, וגופא בתראה דאתנטע ואצלח ונטע שרשוי כדקא יאות יקום.
ס ועליה כתיב (ירמיה יז ח) והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן וגו', דעבד איבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות, ועל ההוא גופא קדמאה דלא עבד איבין ולא נטע שרשין (דלא זכה ולא אצלח), כתיב (שם ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו', כי יבא טוב דא תחיית המתים,
סא ויתנהיר ההוא נהורא דזמין לאנהרא להו לצדיקיא דהוה גניז קמיה מיומא דאתברי עלמא, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי"ם את האור כי טוב, וכדין זמין קב"ה לאחייא מתייא, וכתיב (מלאכי ג ב) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו', וכדין יתגבר טוב בעלמא, וההוא דאתקרי רע יתעבר מעלמא כדאמרן, וכדין אינון גופין קדמאי ליהוו כלא הוו.
סב אמר רבי יצחק, זמין קב"ה לארקא עלייהו על אינון גופין רוחין אחרנין ואי זכאן בהון יקומון בעלמא כדקא יאות, ואי לאו יהון קטמא תחות רגליהון דצדיקיא, דכתיב (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', וכלא אתקם ואתעתד קמי קב"ה, וכלהו במניינא הוו, כמה דאת אמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם וגו'.
סג תא חזי הא אתמר, כל אינון מתין דבארעא דישראל יקומון בקדמיתא, בגין דקב"ה יתער עלייהו ויוקים לון, עלייהו כתיב יחיו מתיך, אלין אינון די בארעא דישראל, נבלתי יקומון, אלין אינון דבגו ארעאן אחרנין, דלא כתיב בהו תחיה אלא קימה, דהא רוחא דחיי לא תשרי אלא בארעא קדישא דישראל, ובגין כך כתיב בהו יחיו מתיך, ואינון דלבר יתברי גופא דלהון ויקומון גופא בלא רוחא ולבתר יתגלגלון תחות עפרא עד דימטון לארץ ישראל, ותמן יקבלון נשמתא ולא ברשו אחרא, בגין דיתקיימון בעלמא כדקא חזי.
סד רבי אלעזר ורבי ייסא, הוו יתבי ליליא חד ועסקי באורייתא, אמר רבי אלעזר תא חזי, בשעתא דקב"ה זמין לאחייא מתייא, כל אינון נשמתין דיתערון קמיה, כלהו קיימין דיוקנין דיוקנין קמיה, בההוא דיוקנא ממש דהוו בהאי עלמא, ונחית לון קב"ה, ויקרי לון בשמהן, כמה דאת אמר (שם) לכלם בשם יקרא, וכל נשמתא תיעול לדוכתה, ויקומון בקיומא בעלמא כדקא חזי, וכדין יהא עלמא שלים, ועל ההוא זמנא כתיב (שם כה ח) וחרפת עמו יסיר וגו', מאי וחרפת עמו יסיר, דא יצר הרע דאחשיך אנפי בריין ושליט בהו.
סה אמר רבי ייסא, הא חמינן כל זמנא דבר נש קאים ברוחא דא, לאו איהו מסאב, נפקא נשמתיה מניה איהו מסאב, א"ל ודאי הכי הוא והכי אתמר, דהא ההוא יצר הרע כד נטיל רוחא דבר נש סאיב ליה, ואשתאר גופא מסאב, ושאר עמין עעכו"ם כד אינון בחייהון אינון מסאבין, דהא מסטרא מסאבא אית לון נשמתין, וכד אתריק מניה ההוא מסאבו, אשתאר גופא בלא מסאבו כלל.
סו בגין כך מאן דאתדבק באתתא דשאר עמין עעכו"ם, אסתאב איהו, וההוא ברא דאתיליד ליה, יקבל עליה רוח מסאבא, ואי תימא הא מסטרא דאבוי מישראל קא אתיא, אמאי יקבל עליה רוח מסאבא, תא חזי דהא בקדמיתא אסתאב אבוי, בשעתא דאתדבק בההיא אתתא דאיהי מסאבא, וכיון דאב איהו אסתאב בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דההוא ברא דאתיליד מנה יקבל רוח מסאבא, ולא עוד אלא דעבר על אורייתא, דכתיב (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, בגין דקני על האי ברית קדישא.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0