פרק כב: ח״א קלב ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, יוצאת באה מבעי ליה, מאי יוצאת, דקב"ה אפיק לה מכל אינון בני מתא, דכלהו חייבין והיא יוצאת מכללא דלהון, ותרד העינה, כתיב בה"א, רזא איהו דאערעת תמן בירא דמרים, ובגין כך כתיב העינה בה"א וסליקו לה מיא.
ב דבר אחר, והנה רבקה יוצאת, כמה דכתיב יוצאות לשאוב מים, אמאי יוצאות ולא הולכות ולא באות, אלא בגין דטמירין הוו כל יומא, ובההיא שעתא נפקין לשאבא מיא, וסימנא נקיט בידיה
ג תא חזי, כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב, הוה עידן צלותא דמנחה, בההיא שעתא דמטא יצחק לצלאה צלותא דמנחה, בההיא שעתא מטא עבדא לגבה דרבקה, ובההיא שעתא דמטא יצחק לצלותא דמנחה כמלקדמין, מטאת רבקה לגביה, לאשתכחא כלא באתריה דאצטריך כדקא יאות. וכלא מטא ברזא דחכמתא, ועל דא אתא ההוא עבדא לבאר המים, רזא דכתיב (שיר ד טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ואוקימנא וכלא רזא איהו.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0