פרק כה: ח״א קלג ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה קטורה דא היא הגר, דהא תנינן בתר דאתפרשא הגר מניה דאברהם וטעת בתר גלולי דאבוה, לבתר אתקשרא בעובדין דכשרן, ובגין כך אשתני שמה ואקרי קטורה בעובדין דכשרן, ושדר אברהם ונסבה ליה לאנתו, מכאן דשנוי שמא מכפר חובין ועל דא אשתני שמה.
ב ויוסף אברהם, מאי ויוסף, אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף, לאו הכי, אלא ביומהא דשרה אזדווג בהדה זמנא חדא, ולבתר תריך לה על עסקי דישמעאל, ולבתר ויוסף כמלקדמין זמנא אחרא על מה דנסיב לה בקדמיתא, וכפום דשני עובדהא הכי נמי שני שמה.
ג תא חזי דאמר רבי אלעזר, ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דאתגליא דיוקנא דשרה, ויצחק אתנחם אחרי דאתגליא אמו, ודיוקנהא הוה חמי כל יומא, ואברהם אע"ג דאינסיב, לא עאל בההוא ביתא, ולא אעיל לה להאי אתתא תמן, בגין דשפחה לא תירש גבירתה, ובאהל דשרה לא אתחזי אתתא אחרא אלא רבקה,
ד ואברהם אע"ג דהוה ידע דדיוקנא דשרה אתגליא תמן, שבקיה ליצחק ההוא אהל, למחמי דיוקנא דאמיה כל יומא, יצחק ולא אברהם, הדא הוא דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, את כל אשר לו דייקא, דא ההוא דיוקנא דשרה בההוא משכנא.
ה דבר אחר, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, רזא דמהימנותא עלאה לאתדבקא יצחק בדרגא דחולקיה כדקא יאות, תא חזי הכא אתכליל (ס"א מיא באשא) אשא במיא, ודאי אשא נטיל מיא, משמע ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דא מיא דאתכליל באשא, ובקדמיתא אתכליל כחדא אשא במיא, אימתי בשעתא דעקד ליה ליצחק למעבד ביה דינא, כדין אתכליל אשא במיא, והשתא אתכלילו מיא באשא, למהוי כלא רזא דמהימנותא עלאה:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0