ח״ב פז ע״ב

פרק כה: ח״ב פז ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א לא תשתחוה להם ולא תעבדם רבי אלעזר הוה אזיל בארחא, והוה רבי חייא עמיה. אמר רבי חייא, כתיב (דברים כא יא) וראית בשביה אשת יפת תאר וגו', מאי טעמא? והא כתיב לא תתחתן בם? אמר ליה, בעוד דברשותייהו קיימי.
ב ותא חזי, לית לך אנתו בעמין עעכו"ם כשרה כדקא חזי, דתנינן אמאי אסמיך פרשתא דא לבן סורר ומורה, אלא בודאי מאן דנסיב האי אתתא, בן סורר ומורה ירית מינה. מאי טעמא? משום דקשה למעבר זוהמא מינה, וכל שכן ההיא דאתנסיבת בקדמיתא, דדינא בדינא אתדבק, ואסתאב בה, וקשיא למעבר זוהמא מינה, והיינו דאמר משה בנשי מדין, (במדבר לא יז) וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.
ג זכאה חולקיה דההוא בר נש דירית אחסנתא דא ונטיר לה, דבההוא אחסנא קדישא אתדבק בר נש בקודשא בריך הוא, כל שכן אי זכי בפקודי אורייתא, דהא פשיט מלכא ימיניה לקבליה, ואתדבק בגופא קדישא, ועל דא כתיב בהו בישראל, (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכ"ם, וכתיב (שם יד א) בנים אתם לה', בנים אתם ממש, דכתיב (שמות ד כב) בני בכורי ישראל, וכתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0