ח״א עח ע״ב

פרק ז: ח״א עח ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דרבי שמעון אבוי, והוה עמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי חזקיה, א"ר אלעזר לרבי שמעון אבוי, האי דכתיב לך לך מארצך וממולדתך, כיון דכלהו נפקו למיהך, אמאי לא אתמר ליה דכלהו יפקון,
ב דהא אע"ג דתרח הוה פלח לע"ז, כיון דאתער באתערותא טב למיפק בהדיה דאברהם, וחמינן דקב"ה אתרעי בתיובתא דחייביא, ושרא למיפק, אמאי לא כתיב לכו לכם, אמאי לאברהם בלחודוי לך לך,
ג א"ל רבי שמעון, אי תימא דתרח כד נפק מאור כשדים בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק לאשתזבא נפק, דהוו כלהו בני ארעיה בעאן למקטליה, דכיון דחזו דאשתזיב אברהם, הוו אמרי ליה לתרח אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ומגו דחלא דלהון נפק תרח, כיון דמטא לחרן לא נפק מתמן לבתר, דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה', וילך אתו לוט, ואילו תרח לא כתיב, (ביה וילך אלא ויצא).
ד פתח ואמר, (איוב לח טו) וימנע מרשעים אורם, וזרוע רמה תשבר, האי קרא אוקמוה, אבל וימנע מרשעים אורם, דא נמרוד ובני דריה, דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם, וזרוע רמה תשבר, דא נמרוד.
ה דבר אחר, וימנע מרשעים אורם, דא תרח ובני ביתיה, אורם דא אברהם, האור לא כתיב, אלא אורם דהוה עמהון, וזרוע רמה תשבר, דא נמרוד דהוה מטעי אבתריה כל בני עלמא, ובגין כך כתיב לך לך, בגין לאנהרא לך ולכל אינון דיפקון מינך מכאן ולהלאה.
ו תו פתח ואמר, (שם לז כא) ועתה לא ראו אור, בהיר הוא בשחקים, ורוח עברה ותטהרם, ועתה לא ראו אור, אימתי, בשעתא דאמר קב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, בהיר הוא בשחקים, דבעא קב"ה לאדבקא ליה לאברהם בההוא אור דלעילא, ולאנהרא תמן
ז ורוח עברה ותטהרם, דהא לבתר תבו בתיובתא תרח וכל בני ביתיה, (נ"א וכל בני מאתיה), בני ביתיה, (נ"א בני מאתיה), דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, תרח דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'.
ח סתרי תורה: ואעשך לגוי גדול האי ברכתא חדא, ואברכך תרין, ואגדלה שמך תלת, והיה ברכה ארבע, ואברכה מברכיך חמש, ומקללך אאור שית, ונברכו בך כל משפחות האדמה הא שבע, כיון דאתברכא באלין שבע ברכאן, מה כתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה', לנחתא להאי עלמא כמה דאתפקדא,
ט מיד וילך אתו לוט, דא איהו נחש דאתלטיא, ואתלטיא עלמא בגיניה, דאיהו קאים לפתחא לאסטאה לגופא. ולא תפעול נשמתא פולחנא דאתפקדת עד דיעברון עלה בהאי עלמא יאות"ג שנין, דהא מתריסר שנין ולעילא נשמתא אתערת למפלח פולחנא דאתפקדת, הדא הוא דכתיבואברם בן חמש שנים ושבעים שנה, שבע וחמש תריסר אינון, (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אינון),
י וכדין אתחזיאת נשמתא בהאי עלמא. דאיהי אתיא מחמש שנים דאינון ת"ק פרסי דאילנא דחיי, ושבעים שנה דא איהו ההוא אילנא ממש דאיהו שביעאה לדרגין, ושבעין שנה אתקרי,
יא כדין נפקת מההוא זוהמא דנחש, ועאלת בפולחנא קדישא, הה"ד בצאתו מחרן, (ימי ע' שנה לא ספורות חיים מההוא ארבע סרי), מההוא רוגזא ותוקפא דההוא (שטן) נחש, דהוה אסטי ליה עד השתא לגופא ושלטא עלוי.
יב באילנא שלטא ערלה תלת שנין, בבר נש תלת סרי שנין דאקרון שני ערלה, כיון דאעברו על גופא אינון שנין, ואתעברת (ד"א, ואתערת) נשמתא למפלח פולחנא קדישא, פקידת לגופא לרעותא טבא, לכפוף לההוא נחש, דהא לא יכיל לשלטאה כמה דהוי,
יג דכתיב ויקח אברם את שרי אשתו וגו', (אברהם דא י', את שרי דא ה', י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר, ה' דא נשמתא נוקבא), דא גופא, דאיהו לגבי נשמתא כנוקבא לגבי דכורא, ואת לוט בן אחיו דא (יצר הרע) נחש, דלא אעדי כל כך מן גופא, בגין דדבקותא דגופא לא אעדיו כל כך (זמנא ההוא) מניה, אבל אתערותא דנשמתא אלקי ליה תדיר, ואתרי ביה ואוכח ליה וכפיף ליה על כרחיה, ולא יכיל לשלטאה.
יד ואת כל רכושם אשר רכשו, אלין עובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא באתערותא דנשמתא, ואת הנפש אשר עשו בחרן, ההוא נפש דהות בקדמיתא בדבקותא בחברותא דההיא ערלה בהדי גופא, ואתקין לה לבתר, דהא לבתר תליסר שנין ולעילא, דנשמתא אתערת לאתקנא לגופא, תרווייהו מתקנין לההוא נפש, דמשתתפא בתוקפא דנחש ותאובתיה בישא, הה"ד ואת הנפש אשר עשו בחרן,
טו ועם כל דא נשמתא אתקיפת ביה בההוא נחש, לתברא ליה בתוקפא בשעבודא דתשובה, (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות, בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא), הה"ד ויעבור.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0