פרק כ: ח״א פג ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו' רבי אבא פתח (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וגו', ווי למאן דאסתתר מקמי קב"ה, דכתיב ביה (ירמיה כג כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', והוא אתי למערק מקמיה,
ב אלא כתיב (שיר ב יד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, יונתי דא כנסת ישראל, בחגוי הסלע דא ירושלם, דאיהי סלקא על כל עלמא, מה סלע איהי עלאה ותקיפא על כלא, אוף ירושלם איהי עלאה ותקיפא על כלא. בסתר המדרגה, דא (בית המקדש) אתר דאקרי בית קדש הקדשים לבא דכל עלמא,
ג ובגין כך כתיב בסתר המדרגה, בגין דתמן הות שכינתא מסתתרא, כאתתא דאיהי צנועה לבעלה ולא נפקא מביתא לבר, כמה דאת אמר (תהלים קכח ג) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וגו', כך כנסת ישראל לא שרייא לבר מאתרהא בסתירו דדרגא, אלא בזמנא דגלותא דאיהי בגו גלותא, ובגין דאיהי בגלותא שאר עמין אית לון טיבו ושלוה יתיר.
ד תא חזי בזמנא דישראל שריין על ארעא קדישא, כלא הוה מתתקן כדקא יאות, וכרסיא שלים עלייהו, ועבדי פולחנא, ובקע אוירין דעלמא, וסליק ההוא פולחנא לעילא לאתריה, בגין דארעא לא אתתקנת לפולחנא אלא לישראל בלחודייהו, ובגין כך שאר עמין עעכו"ם הוו מתרחקי, דלא הוו שלטין בה כדהשתא, בגין דלא אתזנו אלא מתמצית.
ה ואי תימא הא חמינן כמה מלכין הוו דשליטין בזמנא דבית המקדש קיים על עלמא, תא חזי בבית ראשון עד לא סאיבו ישראל ארעא, לא הוו שלטין שאר עמין עעכו"ם, אלא אתזנו מתמצית, ובה הוו שלטין ולאו כל כך, כיון דחבו ישראל וסאיבו ארעא, כדין כביכול דחו לה לשכינתא מאתרה, ואתקרבת לדוכתא אחרא וכדין שלטין שאר עמין, ואתייהיב לון רשו לשלטאה.
ו תא חזי ארעא דישראל לא שליט עלה ממנא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, ובשעתא דחאבו ישראל והוו מקטרין לטעוון אחרנין בגו ארעא, כביכול אדחייא שכינתא מאתרה ומשכי ומקטרי לאתקשרא טעוון אחרן גו שכינתא, וכדין אתייהיב לון שלטנותא, בגין דקטרת קטרא הוא לאתקטרא, וכדין שלטו שאר עמין, ובטלו נביאים, וכל אינון דרגין עלאין לא שלטו בארעא,
ז ולא אעדיו שולטנותא דשאר עמין, בגין דאינון משכו לשכינתא לגבייהו, ועל דא בבית שני הא שולטנותא משאר עמין לא אעדיו, וכל שכן בגלותא דשכינתא בשאר עמין, אתר דשאר ממנן שלטין, ובגין כך כלהו ינקין מן שכינתא דאתקריבת גבייהו,
ח ועל דא בזמנא דישראל הוו שראן על ארעא, ופלחי פולחנא דקב"ה, שכינתא הות צנועה בינייהו, ולא נפקת מגו ביתא לבר באתגלייא, ובגין כך כל אינון נביאים דהוו בההוא זמנא לא נטלו נבואה אלא באתרה כדקאמרן, ובגין כך יונה הוה ערק לבר מארעא קדישא, דלא יתגלי עליה נבואה, ולא יהך בשליחותא דקב"ה.
ט ואי תימא הא חמינן דאתגלייא שכינתא בבבל דאיהו לבר, הא אוקימנא דכתיב (יחזקאל א ג) היה היה, דהוה מה דלא הוה מן קדמת דנא, מיומא דאתבני בי מקדשא, וההיא נבואה לשעתא הות,
י וכתיב על נהר כבר, נהר דכבר הוה מיומא דאתברי עלמא, ושכינתא אתגלייא תדיר עליה, דכתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד וגו', (שם האחד וגו'), ודא איהו חד מינייהו,
יא ותמן אתגלייא שכינתא לפום שעתא, דאצטריכו לה ישראל לפום צערייהו, אבל בזמנא אחרא לא אתגלייא, ובגין כך יונה בגין דלא תשרי עלוי שכינתא, ולא תתגלי עליה, אזל מארעא קדישא וערק, הה"ד (יונה א ג) מלפני ה', וכתיב כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח.
יב תא חזי כמה דשכינתא לא אתגליא אלא באתרא דאתחזי לה, אוף הכי לא אתחזי ולא אתגליא אלא בבר נש דאתחזי לה דהא מן יומא דסליק על רעותיה דלוט לאתהפכא בסרחניה, אסתלקת רוחא קדישא מאברהם, וכד אסתלק לוט מניה, מיד שרא רוח קודשא בדוכתיה, הה"ד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'.
יג תא חזי כיון דחמא אברהם דלוט הוה תב לסרחניה, הוה דחיל אברהם, אמר דילמא ח"ו בגין חברותא דדא, אבידנא בגיניה חולקא קדישא דאעטר לי קב"ה, כיון דאתפרש מניה, א"ל שא נא עיניך
יד וראה מן המקום אשר אתה שם, מאי מן המקום אשר אתה שם, דאתדבקת ביה בקדמיתא ואתעטרת בהימנותא שלימתא, צפונה ונגבה וקדמה וימה, אלין אינון מסעיו דהוו בקדמיתא, דכתיב וילך למסעיו, וכתיב הלוך ונסוע הנגבה, אלין דרגין עלאין דאתעטר במהימנותא שלימתא בקדמיתא,
טו וכדין אתבשר דלא יעדי מניה ומן בנוי לעלמין, דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה רואה, מאי אשר אתה רואה, דא דרגא קדמאה דאתגליא ליה, כמה דאת אמר לה' הנראה אליו, ובגין כך אשר אתה רואה, בגין דדרגא דא קדמאה אתכליל מכלהו דרגין, וכלהו אתחזון ביה ובגין כך כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0