תוספתא · ח״ג נה ע״ב

פרק טז: תוספתא · ח״ג נה ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תוספתא רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי הוו אזלי מאושא ללוד. אמר רבי יוסי לרבי אלעזר: "אפשר שמעת מאבוך מאי דכתיב ויעקב הלך לדרכו וגו'?" אמר ליה: "לא ידענא". עד דהוו אזלי - מטו למערתא דלוד. שמעו ההוא קלא דאמר "תרי עוזלין דאיילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משירייתא קדישא דערע יעקב קמיה". אתרגיש רבי אלעזר ואסתער בנפשוי, ואמר "מאריה דעלמא! כך אורחוי?! טב לן דלא נשמע! שמענא ולא ידענא!".
ב אתרחיש ליה ניסא ושמע ההוא קלא דאמר "אברהם ויצחק הוו". נפל על אנפוי וחמא דיוקנא דאבוי. אמר ליה: "אבא! שאילנא, ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן". אמר ליה: "ברי! פוק פתקך וסב סבתך! פום ממלל רברבן הוה! ולא דא היא בלחודוי - אלא לכל צדיקייא - נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכי קדישי עלאי!"
ג "ותא חזי, יצחק קיים הוה בההיא שעתא! אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסייא יקרא דמאריה כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתמו עינוי מחיזו. היינו דכתיב לולא וגו' ופחד יצחק היה לי". (ע"כ התוספתא):

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0