פרק יג: ח״ג נה ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר רבי אלעזר: כתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא טו לא). והזרתם - כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה.
ב ותא חזי! בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא - מסאבין לון כלא! והא אתמר. אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער ואתיהיב ליה 'רשותא' לנחתא לעלמא. מאי רשותא? רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה - לא אשתכח ואסתלק! וכדין אתגלייא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה. וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא - חד רוחא דדינא, וחד רוחא דמסאבא.
ג אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא! תא חזי, הכא ילפינן מנגע דביתא דכד רוחא מסאבא שריא בביתא וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה - שדר נגע צרעת בביתא לקטרגא דא בדא. וההוא נגע לא אעדי מביתא - ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא - עד דינתצון ביתא! אבנין ואעין וכלא! כדין אתדכי אתרא!
ד כהאי גוונא מאן דאסתאב ואתער רוח מסאבא ושארי עלוי - כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא - אתער רוח דינא תקיפא ואשתכח בעלמא, ושריא על ההוא רוח מסאבא ומקטרגי דא בדא, עד דיתעבר מעלמא. וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתליק מאתריה עד דינתץ אתר - שייפין וגרמין וכלא! כדין אתדכי עלמא ואתעברו מיניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו.
ה ועל דא תנינן אתא לאסתאבא - מסאבין ליה ודאי! ווי ליה לבר נש כד שארי עליה רוח מסאבא ואשתכח ביה בעלמא! דודאי לינדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא! זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא - בהאי עלמא ובעלמא דאתי! כיון דאתא צפרא - קמו אזלו.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0