פרק ל: ח״ב צט ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ואל אצילי בני ישראל - דא נדב ואביהוא. לא שלח ידו - דסליק לון לבתר זמנא, ולא אתענשו הכא. רבי יוסי אמר, מלה דא לשבחא דלהון, דכתיב ויאכלו וישתו, דזנו עיניהון מנהירו דא, רבי יהודה אמר, אכילה ודאית אכלו, וזנו גרמייהו, והכא אתקשרו לעילא, אי לא דסטו אורחייהו לבתר, כמה דאוקימנא.
ב אמר רבי אלעזר, ואפילו ישראל בההיא שעתא אתכשרו, ואתקשרת בהו שכינתא, ודא קיימא, ואורייתא כלא בחד זמנא הוה, וישראל כההיא שעתא לא חמו לעלמין, ולזמנא דאתי, זמין קודשא בריך הוא לאתגלאה על בנוי, ולמחמי כלא יקרא דיליה עינא בעינא, דכתיב (שם נב ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, וכתיב (שם מ ד) ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו וגו: ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0