פרק טו: ח״א סד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א רבי אלעזר הוה יתיב יומא חד קמיה דרבי שמעון אבוי, א"ל האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא, או לא, א"ל כלא הוו מסתפקי כחדא לעילא ותתא,
ב ותא חזי כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגווייהו, ההוא כשבה או אמרא או ההיא בהמה דקרבין, אצטריך עד לא יתקריב על גבי מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין, לאתודאה עלה, וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין והרהורין בישין,
ג כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב (ויקרא יו כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', הכי נמי הכא, וכד סלקא על גבי מדבחא, מטולא על חד תרין, ובגין כך דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה'.
ד חביתין וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא קדישא, ברעותא דכהני ושירתא דליואי ובצלותא דישראל, ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק, מתרוון ומסתפקין (ס"א ומתפנקין) (ס"א ומתפשטין) כל שאר מארי דדינין, דלא יכלין לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון, וכלא בזמנא חדא, תא חזי כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך עד אין סוף.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0