פרק יז: ח״ג קכט ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תאנא אמר רבי יוסי: בשעתא דכהנא פריס ידוי - אסיר ליה לעמא לאסתכלא ביה משום דשכינתא שריא בידוי. א"ר יצחק: אי הכי כיון דלא חמאן מה אכפת להו - דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) - בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן. אמר ליה: משום דשמא קדישא רמיזא באצבען דידוי, ובעי בר נש לדחלא. אע"ג דלא חמאן שכינתא - לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא.
ב תאנא: בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי - צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין, ומתברכן עילאין ותתאין, ולית דינא בכלהו. והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בזעיר אנפין ואשתכח שלמא בכלא.
ג אמר רבי שמעון: בהני תלת קראי רישיהון יו"ד יו"ד יו"ד - י'ברכך י'אר י'שא - כלהו לאחזאה מהימנותא שלימא ולאתברכא מעתיקא מאן דאצטריך. יו"ד יו"ד יו"ד לאתברכא זעיר אנפין מעתיקא דכלא. ובגין כך יברכך ה' לעילא, וישמרך הכא לתתא. וכן כלהו. ותאני תנא קמיה דר' שמעון: האי מאן דמצער בחלמיה - ליתי בשעתא דכהני פרסי ידייהו ולימא רבונו של עולם! אני שלך וחלומותי שלך וכו'. אמאי? משום דההיא שעתא אשתכחו רחמי בעלמין כלהו, ומאן דיבעי צלותיה בצעריה - אתהפך ליה דינא לרחמי.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0