פרק ד: רעיא מהימנא · ח״ג ערב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ועשרה דברים צריך אדם למעבד בסעודתא. חד - נטילת ידים. תניינא - לתקנא שתי ככרות לשבת. תליתאה - למיכל תלת סעודתין, ולאוספא מחול על הקדש. רביעאה - לאנהרא פתורא בשרגא, כמה דאוקמוה שלחן בצפון ומנורה בדרום. וצריך הסבה, כמה דאוקמוה הסבו אחד מברך לכלם.
ב ובשבת בכל מלוי - צריך לאתוספא מחול על הקדש; בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושוי, בין בהסבתיה. דצריך לתקנא ליה מסבה שפירא בכמה כרים וכסתות מרקמן, מכל דאית בביתיה, כמאן דתקין חופה לכלה. דשבתא איהי מלכתא ואיהי כלה. ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ערב שבת לאקדמותי לארחא, והוו אמרי באי כלה באי כלה. וצריכין לאתערא שירה וחדוה בפתורא לגבה.
ג ולא עוד, אלא דאית רזא בגוונא אחרא. דצריך לקבלא גבירתה בכמה נהורין דשרגין בשבת, ובכמה ענוגין ולבושין שפירין, וביתא מתקנא בכמה מאני דתקונא. בהסבה יפה לכל חד וחד. ובהאי חדוה ותקונא - גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא, ברעבון, בבכיה, בהספד, בלבושין אוכמין כארמלתא. דאי מלאה זו - חרבה זו.
ד יצר טוב - מטרוניתא קדישא. מלכות הקדש דנחתא בשבת - כלילא מעשר ספירן, מעטרא בשבע שמהן שאינן נמחקין, בכמה מרכבות דחיוון ובכמה חיילין ומשריין. ומלכא נפיק לקבלא בכמה משריין. ואשתארת יצר הרע שפחה בישא בחשוכא - כארמלתא בלא בעלה בלא מרכבות.
ה ואלין דאתמר עלייהו 'למזבחין ולמקטרין למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי' - הוא פולחנא דשפחה בישא דשלטי בערבי שבתות וערבי לילי רביעיות! מה הוו אלין עבדין? הוו נטלין לבושין אוכמין, וחשכאן נהורין, ועבדין הספדא בלילי שבתות כדי לאשתתפא בהדה כמה דאיהי שריא, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז יד).
ו בתר דחאבו ישראל ואתחרב בי מקדשא - אתמר בשכינתא אימא קדישא איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה (איכה א א). ומכבין בליל תשעה באב נהורין ושרגין, ועבדין הספד, ויתבין כאבלים לאשתתפא בדוחקא דשכינתא. בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו.
ז חמשאה - כוס דויכלו. שתיתאה - למהוי על פתורא מלי דאורייתא. שביעאה - לארכאה על פתורא, בגין דעניים ייתון על פתוריה. תמינאה - נטילת ידים במים אחרונים. תשיעאה - ברכת המזון. עשיראה - כוס דברכה. וצריך לאחזרא עלייהו ולתקנא לון ברזא קדישא. דאיהי כלולה מעשר ספיראן, ואיהו פתורא דקודשא בריך הוא, מסטרא דגבורה. ובגין כך אוקמוה רבנן שלחן בצפון.
ח חד - נטילת ידים, דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין ידים מזוהמות פסולות לברכה בגין דאינון שניות לטומאה. דאיהו אב הטומאה. דאיהו ראשון כד אינון מסאבות. וכד אינון טהורות אינון שניות לברכה - דברכה לא שריא אלא על טהרה. כהנא דאיהו איש טהור איש חסד - שריא עליה ברכתא. הדא הוא דכתיב כשמן הטוב על הראש וגו' (תהלים קלג ב). ובגין דא דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו' (במדבר ו כג). ואוקמוה כל כהן המברך - מתברך, ושאינו מברך - אין מתברך. ואוקמוה מארי מתניתין, כל ברכה שאין בה אזכרה ומלכות לאו שמיה ברכה - מלכות אדני.
ט ועוד, נטילת ידים צריך ליטול לון עד פרקא, דגזרו עליה י"ד פרקין. בההיא שעתא שריא יד ה' עליה. ואיהי יד דברכה מסטרא דחסד דביה חכמה ביד ימיניה. ואיהי יד דקדושה מסטרא דגבורה, ושרייא בדינא. ואיהי יד דיחודא מסטרא דתפארת דשריא בי"ד פרקין דגופא (דאינון שנים עשר פרקין בתרין דרועין ותרין שוקין, ותרין בגופא וברית).
י ותלת זמנין י"ד איהו מ"ב. י' י' י' מן יד יד יד - רמוז י'ברכך י'אר ישא מן ה' ה' ה'. ד' ד' ד' מיד יד יד - אינון רמיזין באדנ"י אדנ"י אדנ"י. ואמר הנביא עלייהו הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה (ירמיה ז ד). והאי נטילא ביד דאתתקנת.
יא וכל סטר מתלת אנפי חיון (דאינון ה' ה' ה') ומתלת גדפי חיון (דאינון ד' ד' ד') - כלהו צריך למהוי מכח אדם, ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כח דיליה - יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף. ומטרוניתא לא שריא בכח דיליה בפרקין דאצבען - עד דאתעבר מנייהו זוהמא, שפחה בישא פסולה, אנתו דפסול. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין ידים מזוהמות פסולות לברכה.
יב ואינון מים - לדכאה יד דשרייא תמן יד ה'. יד ה' - דא מים דאורייתא. דעמי הארץ אינון שרץ - מה מועיל לון טבילה? והשרץ שפחה בישא בידיהון, בגזל דבידיהון, בגזל דברכאן דגזלין לקודשא בריך הוא דלא ידעי לברכא, ולא ידעי מאי איהי ברכה, ומאי איהי זוהמא?
יג מיד כששמעו מלין אלין חברייא ואנא עמהון - לא יכילנא למסבל דישלים עשרה מלין דברכה - ואשתטחנא לגביה! ובודאי לית בר נש דיימא מלין אלין אלא אנת! דאנת הוא כגוונא דד' מחיצות דגן עדן. דבר נש עאל בהון במחיצת ינוקין - ואתעביד תינוק, ובמחיצת נערים - ואתעביד נער, ובמחיצת בחורים - ואתעביד בחור, ובמחיצת זקנים - ואתעביד זקן. ובגין כך אתמר עלך מ'מכון ש'בתו ה'שגיח אל כל יושבי הארץ (תהלים לג יד). ואנת הוא דאתמר עלך בשגם הוא בשר (בראשית ו ג). בדרא דדור הפלגה הוית - ובכל דרא ודרא בגלגולא, כגלגל דמתהפך לכמה גוונין. ולא נגלת אלא בדרא דאתייהיב ביה אורייתא על ידך.
יד מיד דאתכנישת מעלמא - אנת הוא כשמשא דנהיר בכל דרא ודרא! דכד אתכנש שמשא בליליא - נהיר בסיהרא ובשתין רבוא ככביא. הכי את! דאנת נהיר בשתין רבוא בכל דרא ודרא. והאי איהו דקא רמז קהלת דור הולך ודור בא (קהלת א ד). ואוקמוה רבנן אין דור פחות מששים רבוא. ועוד אוקמוה הדור שהולך הוא שבא לקיים מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א ט). מכאן ואילך - אשלים עשרה דברים דפתורא באתגלייא! אמר רעיא מהימנא: בוצינא קדישא זכאה חולקך! דקודשא בריך הוא גלי לך מה דלא גלי לכל נביא וחוזה, אלא למאן ולמאן.
טו תניינא - למבצע על שני ככרות בשבת, דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא, דאתייהיבו בשבת זוגות. דביומא תליתאה נחתו דביה תרי זמני טוב. ובשבת אתייהיבת - תרין נוקבין לתרין טבין. ואף על גב דאוקמוה דשדים ממנן על זוגות, כמה דאוקמוה שני ביצים שני אגוזים הלכה למשה מסיני - שלוחי מצוה אינן נזוקין!
טז ואי תימא, והא תנינן אין מתחילין בשני ואין מסיימין ברביעי. דהיינו בב' ד' עם ערב רב! דלא הוו שלוחי מצוה, דלא אתגיירו לשם שמים! ולבתר דאתעברו מעלמא - מני קודשא בריך הוא לנטלא שני לוחות אבנים כראשונים (שמות לד א), ואמר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות וגו' (שם).
יז ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יודין יאהדונהי. דאדני איהי יחידה מבעלה בשית יומין דחול, ובשבת נחית לגבה. ובגין דא בשבת - כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין ונחתין זוגות! ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא. ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת. ובגין דא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה ג). ודא אש נוכראה. אלא אש דקרבנא, אש דקדושה! ולית לארכאה בבציעא דלהון דהא אתמר לעילא.
יח תליתאה - למיכל שלשה סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין דאמר חד מינייהו יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת. דאינון שלימו דשבע ברכאן דצלותא לאשלמא בהון לעשר. ורזא דענג - ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב י). ומאן דלא מקיים לון ואית ליה רשו לקיימן - אתהפך ליה לנגע צרעת. ובגין דלא ייתי להאי - אמר קודשא בריך הוא לוו עלי ואני פורע. אז תתענג על ה' (ישעיה נח יד).
יט רביעאה - לאנהרא פתורא במנרתא. כמה דאוקמוה קדמאין שלחן בצפון מנורה בדרום. דפתורא דקודשא בריך הוא הכי צריכא למהוי. חמישאה - כוס דויכלו כו"ס בחשבון אלהים. ויכלו - ע"ב. דכליל לון כלה קדישא. דהאי כוס מלא יינא דאורייתא צריך לאסהדא על עובדא דבראשית.
כ שתיתאה - למהוי על פתורא דברי תורה. דהכי אוקמוה מארי מתניתין ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. ורזא דמלה, בגין דהא אוקמוה שלחן בצפון, ואורייתא אתייהיבת מימינא. לחברא ימינא דאיהו רחמי, בשמאלא דאיהו דינא. דאורייתא איהי ה' מימינא, פתורא - אדני משמאלא. וצריך לחברא לון. דבגין דפתורא משמאלא אוקמוה רבנן דמתניתין, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ובגין כך, צריך תלמיד חכם לזמנא עמיה למאן דישתדל בפתגמי אורייתא!
כא שביעאה - לארכאה על פתורא בגין עניים. ובגין דא - כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובגין כך וצדקה תציל ממות (משלי י ב) - דעני חשוב כמת, ואיהו מחיה ליה. אוף הכי - קודשא בריך הוא מחיה ליה.
כב ועוד באורח רזא - דכלהו עניים מסטרא דאת ד' דאתמר בה דלותי ולי יהושיע (תהלים קטז ו). ואות ד' דאחד דצריך לארכאה בה - הדא הוא דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו (דברים יז כ). ובגין דא צריך לארכאה על פתורא, דאיהי ד', כלילא מד' רגלין דפתורא. בגין יקרא דאת ד' צריך לארכאה על פתורא בגין עניים.
כג ובגיניה אוקמוה רבנן דבקש קודשא בריך הוא מדה יפה לישראל ולא אשכח כמדה דדלות. ואקשו עלה, בגין דאוקמוה קדמאי כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות, וחסרון כיס קשה מכולן! ואיך אמרין אינון דלא אשכח לישראל מדה יפה כעניותא?!
כד אלא, בגין דכל עמא ולישנא - והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה (ישעיה ח כא). אבל ישראל אינון קיימא דקודשא בריך הוא בהאי מדה, ולא אכחישין ביה. ובגין דא במדה דא יתפרקון. הדא הוא דכתיב ואת עם עני תושיע (שמואל ב כב כח). ועני לישנא דענוי - דאפילו אית ליה לבר נש עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין - 'עני' אתקרי. או דדחקין ליה בגיניה וצערין ליה כל יומא. כל שכן מאן דאיהו רש מניה ואיהו הולך מאתר לאתר!
כה ועוד אית עני דאסתלק מניה דעתיה כגון איוב דאתמר ביה איוב לא בדעת ידבר (איוב לד לה). אוף הכי איהי ד' דאיהי שכינתא - כד אסתלק מנה א"ח דאיהו עמודא דאמצעיתא דאקרי דעת. והאי לית לה חובין במלה דיימא. ועוד, א"ח איהו תורה, כליל תרי"ג פקודין. הדא הוא דכתיב זה שמי לעולם וגו' (שמות ג טו) - שמ"י עם י"ה - שס"ה. זכרי עם ו"ה - רמ"ח. ובגין דא אוקמוה, אין עני אלא מן התורה ומן המצות - דשאר עני לאו איהו אלא 'ענוי'. ואת ד' מן אדני - אוף הכי איהי עני בלא ה'.
כו תמינאה - מים אחרונים דתקינו לון בגין מלח סדומית המסמא את העינים. אמאי אקרון חובה? אלא בארח רזא - סם המות שריא על ידוי מזוהמין דעבדי בהו ברכה. ועל כוס דמברכי עליה בלא טהרה אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו - טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר - כל שכן ידוי! ובגין דא מים אחרונים חובה. ורזא דמלה והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן ערב. לקבל קדש קדש קדש ה' צבאות. ובגין דא והתקדשתם וגו' לאשתמודעא דאתון בנין לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד א).
כז תשיעאה - כוס דברכה. ואוקמוה מארי דמתניתין, עשרה דברים נאמרו בכוס דברכה ואלין אינון. עטו"ר. עטו"ף. הדח"ה. שטיפ"ה. ח"י. מל"א. ומקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין. ומסלקו מן הקרקע טפח. ונותן עיניו בו. ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ועכשיו, אין לנו אלא ארבעה שהן: הדחה, ושטיפה, חי, מלא. ויש אומרים 'חי' מן החבית. ויש אומרים 'חי' - הכוס שלם; ששבירתו זו היא מיתתו.
כח כוס על דרך החכמה הוא אלהים. והוא מלא בי"ה. והכא שלם. כ"ס בלא ו' כמו כס שהוא פגום וחסר בלא אלף - כן הוא חסר בלא וי"ו והוא פגום. הכס"א כן עולה בגימטריא כוס.
כט כוס היא ה"א וצריך עשרה דברים כנגד י'. והם: עטו"ר בסוד העטרה, עטרת תפארת. וזהו סוד עטור שאמרו זכרונם לברכה מעטרו בתלמידים, והיא עטרת הברית. עטו"ף - תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב א) - שכל הברכות והתפלות 'מתעטפים' עד שתעלה תפלת העני.
ל הדח"ה ושטיפ"ה - כמו וטהרו וקדשו (ויקרא טז יט). 'הטהרה' מימין החסד. 'והקדושה' משמאל דגבורה. כוס דברכה מלכות מצד בינה הנקראת אלהים. ונקרא עטרה מצד הכתר. ח"י - מצד יסוד הנקרא שלום, שנאמר וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' (ישעיה נד י). מלא - מצד תפארת. מקבלו בשתי ידיו - ה' ה'.
לא ונותנו בימין - כי ה' עליונה לחסד, ה' שניה לגבורה. ומסלקו מן הקרקע טפח - בסוד יו"ד. כי סלוק ה' הוא יו"ד. ונותן עיניו בו שהם בסוד יאהדונהי. י' מאיר בבת עין. הו"ה - בשלשה צבעי העין. אדני מאירה בשני כרובי העין, עפעפי העין. ומשג"רו במתנה לאנשי ביתו - היא בינה שנאמר בה ישמח משה במתנת חלקו.
לב עשיראה - ברכת מזונא. הא אוקמוה רבנן בשלשה צריך כוס. ורזא דמלה בגין דאיהי אהבת כלולותיך (ירמיה ב ב), דאינון אבהן - בכל מכל כל. ולית לארכאה יתיר.
לג ברכת המזון מן התורה מנין? שנאמר ואכלת ושבעת וגו'. ושנינו בברייתא: וברכת - זו ברכת הזן. את ה' אלהיך - זו ברכת המזון. על הארץ - זו ברכת הארץ. הטובה - זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג כה). אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? שנאמר אשר נתן לך - משעה שנתן לך חייב אתה לברכו.
לד ודרשו חכמים זכרונם לברכה: משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסן לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. עוד נמצא בפרשת המן רמז לברכת מזון במן עצמו שנאמר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם (שמות טז יב). עד כאן.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0