פרק ג: ח״ג ריג ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תנינן: צדיק גמור אינו נדחה, וצדיק שאינו גמור נדחה. מאן הוא צדיק גמור ומאן הוא צדק שאינו גמור? וכי מאן דלא שלים במלוי 'צדיק' אקרי? אלא 'צדיק גמור' ידיע דהא לא נטיל גלגולין עקימין, ובאחסנתיה בני בניין ואתקין שורן וחצב בירין ונטע אילנין.
ב 'צדיק שאינו גמור' - דבני בניין באחסנתא אחרא, חפר בה בירין ואעדר. הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין ואעמל בה, ולא ידע אי אשתאר דיליה. מסטרא דיליה - טב וצדיק אקרי. ומסטרא דההוא אחסנתא - לאו הכי.
ג לבר נש דבני בניין שפירן יאן למחזי - אסתכל ביסודא וחמי ליה שקיע עקימא מכל סטרין. הא בניינא לא שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין. מסטרא דההוא בניינא דיליה - אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא - ביש ועקים. ובגין כך לא אקרי עובדא שלים, לא אקרי בניינא שלים. בגין כך 'צדיק שאינו גמור' אקרי ונדחה. ועל דא כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א יג).
ד תא חזי מאן דמקנא לשמא קדישא דקב"ה - דאפילו לא יזכי לגדולה ולא אתחזי לה - רווח לה ונטיל לה! פנחס לא אתחזי ליה בההוא זמנא, ובגין דקנא לשמא דמאריה - רווח לכלא וסליק לכלא ואתתקן ביה כלא, וזכה לאשתמשא בכהונה עלאה. מההיא שעתא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - דאשלים לתרין דרגין בגין דקנא לשמא דמאריה, דאתתקן מה דאתעקם.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0