פרק סב: ח״ג רכד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א בתרועה ותקיעה ושברים אתבסם כלא דא בדא, וכל מה דההוא כבד נקיט אקריב לגבי לב דאיהו מלכא לזיינא (ס"א לדיינא), וההוא לב לאו אורחיה ולאו תיאובתיה בעכירו דעובדין דעמיה אלא נקיט כל ברירו וכל צחותא וכל זכיין וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וטנופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין (בס"א ליתא) (זריק לון לשאר עמין עכו"ם ההוא כבד) - אנח לכבד דאתמר ביה עשו איש שעיר, וכל ערקין דיליה דאינון שאר עמין עכו"ם. הדא הוא דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם - מאי עונותם? עונות תם דאתמר ביה ויעקב איש תם, וחובין דעמודא (ס"א דעמיה) דאינון ערקין ודפקין דלבא.
ב ובגין דא שחין וצרעת וספחת לכל אינון אברין - מכבד אשתכחו; מאילין לכלוכין דאשתארו ביה. מלבא אתי כל בריאותא לכל אברין, דהכי הוא, כיון דלבא נטיל כל זכיכו וברירא וצחותא - כבד נטיל כל מה דאשתכח ואשתאר מן לכלוכא וטנופא וזריק לכל שאר שייפין דאינון שאר עמין עכו"ם אחרנין בעל כרחיהו. ומפסולות דפסולת דכבד נטל טחול דאתמר ביה יהי מארת - מארת ה' בבית רשע (משלי ג לג).
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0